אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה יב

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: הכוונה לרבן יוחנן בן זכאי, שבמשנה הקודמת מנה את שבח חמשת תלמידיו, זה אחר זה. במשנה זו (וכן להלן, בשתי המשניות הבאות) הוא עורך השוואות שונות בין התלמידים ותכונותיהם. אמת, בדרך כלל נראה כי אין זה ראוי למורה להשוות בפומבי בין תלמידיו ולהצביע על עדיפותו של אחד מהם על פני האחרים, אך נראה שההשוואה שלפנינו לא נערכת בין האנשים עצמם אלא בין מה שהם מייצגים: "בור סוד", "מעיין מתגבר", יראת חטא וחסידות (וראו במשנה שלפני זו). העובדה שהחכמים אינם מוכתרים בתואר "רבי" עשויה ללמד שגם מאמר זה (וראו במשנה הקודמת) בא לעולם כשעדיין ישבו על ספסל הלימודים.

אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מאֹזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקָנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה – מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם :: משקלו של ר' אליעזר ודרכו בלימוד תורה ("בור סוד") עולים בערכם על "כל
חכמי ישראל" גם יחד, ולפנינו דברי שבח מפליגים ביותר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ :: אבא שאול מביא את המאמר הזה בשם רבן יוחנן, אך בניסוח אחר.

אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מאֹזְנַיִם וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקָנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה – מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם :: לפי נוסח זה, ר' אלעזר בן ערך, "המעיין המתגבר", עולה במשקלו על כל החכמים, כולל ר' אליעזר בן הורקנוס.

בשתי המשניות הבאות מובאות שתי דוגמאות להעדפה שהעדיף רבן יוחנן את דעותיו של בן ערך בהשוואה לשאר חבריו. מסתבר כי בתקופת חיבור מסכת אבות הוכרו שני נוסחים שונים של דברי רבן יוחנן בן זכאי – תופעה לא נדירה בעולם התורה שבעל–פה, שבו נעו מסורות מפה לאוזן במשך שנים רבות – ורבי יהודה הנשיא החליט להביא את שניהם. בבואם יחד מלמדים המאמרים על הקושי שבהחלטה מה להעדיף: "בור סוד" או "מעיין המתגבר" (וראו במשנה שלפני זו).

מאזניים ואמת
רבן יוחנן בן זכאי שוקל כביכול את תלמידיו על שתי כפותיו של המאזניים, ולעיל (א, ה) גם למדנו כי ראוי לדון את כל האדם “לכף זכות". מסתבר כי כלי השקילה הטוב ביותר שעמד לרשות בני האדם היו המאזניים. הם שימשו בעולם הקדום בעיקר כדי לשקול מתכות יקרות, ועל כן גדולה חשיבותם של מאזניים מדויקים. מאזני אמת מייצגים לפיכך את האדם ההגון והישר (ומכאן נובעת הוראת המקרא: “מאזני צדק … יהיה לכם" [ויקרא יט, לו]), בעוד שמאזני מרמה מסמלים את הרשע (“כנען, בידו מאזני מרמה לעשוק אוהב" [הושע יב, ח]). על כן לא ייפלא שמאזניים הפכו גם לסמל קבוע של משפט וצדק. אמנם המאזניים הם דימוי רווח למשפט אמת, אך היהדות הגדילה לעשות כאשר ניצלה את הופעת המאזניים בגלגל המזלות (בהורוסקופים הוא תואם לימים שבין 23 בספטמבר ל־ 23 באוקטובר) כדי להתקשר אל ענייני חודש תשרי החל בתקופה זו. זה חודש שבמרכזו ימים של חשבון נפש ובהם שוקלים ובוחנים את מעשיו של האדם. ובמדרש אף נאמר: “הקדוש ברוך הוא מוחל להם במזל מאזניים, בחודש תשרי" (מדרש תנחומא, במדבר יג). ובעקבות פסוק מקראי מוקשה (תהילים סב, י), "אך הבל בני אדם, כזב בני איש במאזניים לעלות, המה מהבל יחד", אומר המדרש: "כל הבלים וכל כזבים שישראל מכזבים כל ימות השנה באים בחשבון, 'במאזניים לעלות', בחודש השביעי שהוא מזל מאזניים .." (פסיקתא רבתי, מ), שהרי המאזניים הם כלי השקילה והבדיקה, גם של התנהגות האדם. וממשיך המדרש ומקנה לשם החודש משמעות חדשה: "מהו תשרי? תשרי ותשבוק [=בארמית: תתיר ותעזוב את] חובנו", והוא מנושאיה העיקריים של תקופת הסליחות והרחמים.

אבא ופאפא
את הכינוי “אבא (שאול)" מסביר הרמב"ם (במבואו למשנה) ככינוי המקביל לכינוי “רבי". בעקבותיו הולך הרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן [אלג'יר, מאות יד־טו]) המוסיף ואומר כי “כן נהגו האומות לקרוא דרך כבוד בשם אב, הישמעאלים הרבה מאוד, ואף הנוצרים לאפיפיור – אב קדוש". וכידוע, תוארו של ראש הכנסייה הקתולית גזור ברוב השפות מן המילה הלטינית papa שפירושה: אבא (ומכאן באנגלית Pope ובדומה בשאר השפות האירופאיות), ובערבית: אלבּאבּא. המשנה מכירה חכמים נוספים שנתכנו בכינוי “אבא", כגון “אבא גוריא" (קידושין ד, יד) ו"אבא יוסי בן חנן" (מידות ב, ו), וכנראה גם כאן שבכינויי כבוד המדובר, או שכינוי זה הוענק לאנשים שזכו לאריכות ימים. במקביל שמענו גם על נשים מכובדות שכונו בכינוי “אמא", כגון “אמא שלום", אחותו של רבן גמליאל ואשתו של ר' אליעזר בן הורקנוס, וגברות רומיות מכובדות כונו “מטרונה" (מן הלטינית: mater , אם. על מטרונה מפורסמת אחת ומערכת קשריה עם ר' יוסי בן חלפתא ראו להלן ד, ח).
מעניין כי התלמוד מעיד כי “עבדים ושפחות אין קורין אותם אבא פלוני ואמא פלונית", להוציא עבדי בית הנשיא, שבשל חשיבותם ניתן היה לכנותם בשם תואר זה (בבלי, ברכות טז ע"ב).

על אבא שאול
חכם שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה (ונראה שהיה גם חכם אחר בשם זה, שחי במאה הראשונה, קודם לחורבן). ייתכן שעוד זכה בילדותו לראות את בית המקדש השני (שחרב בשנת 70 לספירה), שכן הוא מביא מסורות שעניינן בניהול המקדש ואביזריו (כגון משנה מידות ב, ה). לפי כמה מסיפוריו היה בשלב מסוים של חייו קברן (בבלי, נידה כד ע"ב), ובין השאר הוא מעיד כי "קובר מתים הייתי; פעם אחת נפתחה מערה תחתיי, ועמדתי בגלגל עינו של מת [כלומר, בתוך ארובת העין שבגולגולת] עד חוטמי; כשחזרתי לאחוריי אמרו: עין של אבשלום היתה", ללמדך על המידות הענקיות שייחסה האגדה לאבשלום בן דוד. בעקבות זאת מעיר התלמוד, שאבא שאול אדם גבוה מאוד היה, וכי רבי טרפון (עליו ראו להלן, משנה כ), שהיה ידוע אף הוא כאדם גבוה, לא הגיע אלא עד כתפו. על פי מסורת
מאוחרת הוא קבור ליד בירייה הסמוכה לצפת.
במסכת שלנו מופיע אבא שאול רק כמוסר מאמר של רבן יוחנן בן זכאי, ולא כהוגה עצמאי, אך בספרות חז"ל הוא נזכר רבות. בין מאמריו המפורסמים באגדה נמצא המאמר התובע מן האדם לנסות ולחקות בהתנהגותו את האלוהים: "מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, ג). ואילו בתחום ההלכה מפורסמת עמדתו השוללת את הייבום ומעדיפה את החליצה על פניו (בבלי, יבמות קט ע"א). דין התורה קובע כי אם נפטר אדם בלא צאצאים, צריך אחד מאחיו לייבם, כלומר לשאת, את האלמנה כדי להוליד ממנה בן אשר ישא את שם הנפטר (דברים כה, ה ואילך). אם האח מסרב לעשות כן, מתקיים טכס החליצה המשחרר את האישה מזיקתה אליו. אבא שאול קבע את עדיפותה של החליצה על פני הייבום, וכך נהגו, כמעט תמיד, במהלך הדורות ועד היום הזה.