אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה יג

אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב.

אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:

אָמַר לָהֶם :: רבן יוחנן בן זכאי לחמשת תלמידיו, שנזכרו במשניות הקודמות. צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם :: הביטו סביבכם ואמרו מה היא הדרך הראויה ביותר שבה ילך אדם באורח קבוע במהלך חייו? על שאלה זו משיבים חמשת התלמידים תשובות שונות, ורבן יוחנן קובע בסופו של דבר כי תשובתו של אלעזר בן ערך נראית לו כטובה מכולם. במשנה הבאה שואל רבן יוחנן את השאלה ההפוכה, בדבר "הדרך הרעה" שיש להתרחק ממנה (וראו שם גם השוואה בין תשובות התלמידים במשנתנו לבין תשובותיהם על השאלה שבמשנה הבאה).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה :: נדיבות המתבטאת בנכונות לחלוק את הרכוש והידע עם אחרים. כך, למשל, נאמר על משה רבנו (מדרש תנחומא, כי תשא לה) שה' נתן את התורה רק לו, אך "מתוך עין טובה שהיה בו במשה נתנה לישראל". וראו עוד: "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב :: על מעלת החבר הטוב ראו גם לעיל א, ו ("קנה לך חבר").

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב :: על מעלת השכן הטוב ראו עוד לעיל א, ז. ומעניין שבמדרש אבות דרבי נתן נאמר בשם רבי יוסי: "שכן טוב, יצר טוב ואישה טובה" (נוסח א, יד).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד :: מי שמתכנן את צעדיו מראש בחכמה וצופה, או מבין, את שיתרחש ואף מתכונן לקראתו.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב :: הלב נזכר במסכת אבות כמה וכמה פעמים (כגון ג, משניות ה ו–י ועוד) כמסמל את התבונה האנושית, המכתיבה את התנהגות האדם בכל המישורים.

אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם :: רבן יוחנן מעדיף את דעתו של אלעזר בן ערך, משום שהוא רואה אותה ככוללת את דברי שאר חבריו. אדם בעל לב טוב הוא אדם נדיב, הבוחר בקפידה שכנים וחברים ראויים ומתכנן נכונה את העתיד. לעיל (ב, א) הציע רבי יהודה הנשיא תשובה משלו לשאלת "הדרך הישרה", תשובה הנגזרת מעולם הדת היהודית, ואילו כאן מציעים חמשת התלמידים תשובות אנושיות כלליות, היפות לכל אדם ובכל מקום וזמן, ללא קשר לאמונותיו הדתיות.
האם אפשר למצוא קשר בין תכונותיהם של התלמידים (כפי שפורטו במשנה יא) לבין דעותיהם בשאלת "הדרך הטובה"? התשובה על כך היא, במקרה הטוב, חלקית בלבד. קצת בדוחק ניתן לומר כי ר' אליעזר בן הורקנוס, "בור סוד", מוכן לחלוק בנדיבות את המים–התורה שצבר עם הזולת, ואילו ר' יוסי "החסיד" בוחר לו שכנים כלבבו. ואולי אפשר לומר כי ר' שמעון, "ירא החטא", מתכנן את חייו בקפידה ומראש, כך שלא יפול במלכודת החטאים. אך נראה שהגזמנו בניסיון למצוא קשר בין שתי המשניות, וראוי שתעמודנה כל אחת בפני עצמה.

אני רואה משמע אני מסכים

רבן יוחנן "רואה" את דבריו של אלעזר בן ערך יותר מדבריהם של תלמידיו האחרים, ומסתבר שכוונתו לומר שהוא מקבל את דעתו ומסכים עמו. גם בלשוננו היינו אומרים כי דבריו של אלעזר "נראים" לרבן יוחנן יותר מדברי האחרים. ובדומה באנגלית I see , שמשמעו: "אני רואה" או "אני מבין". ואולי כך יש להבין גם את דברי רבי שמעון: "הרואה את הנולד". באופן דומה קושרים חז"ל בין השורש שמ"ע לבין ההבנה, כגון: "'כבד את אביך ואת אמך' – שומע אני בדברים?" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו ח), היינו: האם עלי להבין שמדובר בכיבוד הורים על ידי דיבור בלבד? לא! וכיוון שבספר משלי כתוב "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט) לומדים כי כיבוד הוא עניין של הוצאה כספית, ולכן יש לכבד את ההורים גם "במאכל ובמשתה ובכסות נקייה" (מכילתא, שם). וגם כאן יאמר דובר האנגלית I hear you במשמעות של: "הבנתי אותך". מסתבר כי פעלי החושים (שמ"ע, רא"ה ואולי גם טע"ם ודב"ר) – שבאמצעותם מתקשר האדם עם העולם החיצוני שסביב לו – משמשים גם כדי להצביע על קליטת רעיונות, דעות וחוויות רוחניות. ומכאן משפטים כגון: "אין שום טעם ברעיון הזה" או "השיר הזה לא מדבר אלי".

ההרוסקופ הרואה את הנולד

בימים קדומים רווחה האמונה בקרב האומות כולן, שניתן לחזות מאורעות או עתידות לפי מצב הכוכבים בשמים, וכך לראות את הנולד. חכמה זו נקראה בשם "איצטגנינות" – אסטרולוגיה (=תורת הכוכבים) בלשוננו. גם הרבה מחכמינו – כאנשי העולם הקדום בכלל – האמינו, כי אכן ניתן להיעזר בגרמי השמים כדי לגלות דברים שאינם ידועים לאדם, אך בדרך כלל צמצמו זאת לגילוי הנסתר ולא לגילוי העתיד. כך, למשל, מספר המדרש כי איצטגניני פרעה גילו לו על כך שאמו של משה כבר נושאת אותו ברחמה, ועל כן גזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב), בתקווה שכך תימנע לידתו של גואל ישראל (שמות רבה א, יח). יחד עם זאת נמצא גם מדרשים הרומזים לכך שההבטה בכוכבים מסייעת גם לגילוי עתידות, אם כי בצורה מעורפלת. יש להודות שהאסטרולוגיה, בצורתה הקלאסית – כאמונה כי יש קשר בין מצב גרמי השמים ובין מעשיהם, תכונותיהם וגורלם של בני האדם – העמידה לפני היהדות קושי תיאולוגי של ממש: איך ניתן ליישב את האמונה בהשפעתם של גרמי השמים על המציאות, עם האמונה המונותיאיסטית באל האחד, שכל היקום פועל מכוחו ומרצונו? ואין ניתן ליישב את האמונה בגורל הנקבע על ידי מעמדם של הכוכבים עם הבחירה החופשית העומדת בפני האדם? על כן מצאנו במהלך ימי הביניים חכמים רבים השוללים את האסטרולוגיה מכול וכול, כגון הרמב"ם האומר (בחיבורו "איגרת תימן") כי "הסר אותה מלבך ונקה דעתך ממנה ורחץ שכלך, כמו שרוחצים הבגדים המטונפים מטינופם. לפי שהם דברים שאין בהם ממש, ואינם אמת". אך חכמים אחרים, כגון ר' אברהם אבן עזרא (בן המאה השתים–עשרה), עושה שימוש באסטרולוגיה גם בפירושו לתורה, ואף מקונן על מזלו הרע: "אוי לאיש עני, נולד בלי כוכב". גם בספרות חז"ל מצאנו עמדות שונות: החל מדברי ר' חנינא כי "מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל" (בבלי, שבת קנו ע"א) וכלה בדברי ר' יוחנן (שם) כי "אין מזל לישראל", ואין בכוכבים ובמזלות כדי לקבוע את גורלו של אדם מישראל.
האם ניתן לומר שבימינו, הרציונליים יותר במידה רבה, תם הויכוח על כוחה של האסטרולוגיה? דומה שלא. הצלחתם של ההורוסקופים (כפי שעולה מהצצה בעיתוני סוף השבוע ומהאזנה לתוכניות רדיו) ומגידי העתידות מלמדת, כנראה, שהנטייה אל האמונה בכוחות על–טבעיים מושרשת באופן עמוק בנפש האדם, שגם החשיבה המדעית הרציונליסטית אינה יכולה לה. נראה שלמונותיאיזם הצרוף נכונו עוד ימים רבים של מאבק – מוצלח יותר או פחות – באסטרולוגיה, ואולי הוא זקוק למזל כדי לגבור עליה.