אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה א

עקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה.

דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה,

וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה.

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

בניגוד לפרקים א–ב של המסכת, בפרקים ג–ד שלה מובאים דבריהם של עשרות חכמים שונים, ללא סדר נראה לעין, לא כרונולוגי ולא ענייני, ורק לעיתים ניתן למצוא קשר בין משנה למשנה.

עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר :: ומאמרו פותח בקביעה, העוסקת בשלושה עניינים, ולאחריה באה הנמקתה.

הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה :: אם יזכור האדם דרך קבע את שלושת הדברים הרשומים להלן, לא יגיע אף פעם לידי חטא ועוון. "הסתכל" כאן משמעו: שים לבך, התעמק ועיין בדבר. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן :: וממשיך עקביא בן מהללאל ומסביר את דבריו.

מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה :: ראשיתו של היצור האנושי בבטן אמו בטיפת זרע צמיגה וחסרת צורה ("סרוחה" אין עניינו סרחון אלא השתרעות, כמו "סרוחים" [עמוס ו, ז] שמשמעו: שוכבים על מיטותיהם בפישוט איברים).

וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה :: גוף האדם נרקב בקברו ומשמש למאכל תולעים מסוגים שונים. ולעומת זאת:

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא :: לאחר מותו, כך מאמין עקביא, עומד האדם לדין ב"בית המשפט העליון", לפני ריבונו של עולם, ומשלם על מעשיו בעולם הזה (על הביטוי "דין וחשבון" ראו להלן ד, כט).

מי שיזכור את מוצאו של האדם ואת גורלו לאחר שיצא מן העולם, יגלה את אפסותו, והכרת עמידתו לדין לאחר חייו תביא אותו שלא לחטוא כלל. – לא מקרה הוא שמאמרו זה של עקביא משמש, על פי נוסח האשכנזים, כפתיחה לטכס לוויית המת. הוא מכוון לאזניהם של הנוכחים בלוויה ומבקש מהם, כתזכורת כואבת אך אנושית עד מאוד, לנצל את עמידתם באותה הזדמנות כדי לזכור מניין באו, לאן ילכו וכיצד ינהלו את חייהם. או כדברי קהלת: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו" (ז, ב).

על החיים ועל המוות
דרישתו של עקביא בן מהללאל מן האדם לזכור את סופו נוגעת בעצבים חשופים, לא מעט בשל ניסוחה הבוטה וחסר הרחמים ("עפר רימה ותולעה").

ניתן לומר ששאלת המודעות למוות היא שאלה אוניברסלית, עד שדומה שאין בן אנוש המצליח לחמוק ממנה. לא מעט הם הוגי הדעות הסוברים כי ההבדל בין האדם לבין החיה והבהמה הוא בידיעה החריפה של האדם שהוא סופי, שזמנו קצוב וסופו כיליון, ובוודאי כיליונו של הגוף. (שאלת האמונה בהישארות הנפש ובחיי העולם הבא חורגת מדיוננו כאן).

וכיצד זה ניתן להתמודד עם האימה המשתקת שהמודעות למוות עשויה לעורר? עקביא בן מהללאל מציע לא להתעלם מן המוות, אלא להיפך – להעמיק את הידיעה שסופנו למות. ידיעה זו קשה אמנם לעיכול, אך היא מאלצת את האדם לעמוד לנוכח המטרות העיקריות של חייו ולשאול את עצמו אם עמד בהן, וכך לתת גם לעצמו דין וחשבון על מה שעשה בעודו על פני האדמה.

סופם של דברי עקביא "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" רומזים לנקודה נוספת, דתית–אמוּנית באופיה: עמידתו של האדם נוכח סופיותו, מעמידה אותו מול האל האינסופי. תודעה חריפה זו מנוסחת באופן נוגע ללב בתפילת "ונתנה תוקף" הנאמרת בראש השנה וביום הכיפורים: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר… משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף", ולעומת זאת – "ואתה הוא מלך אל חי וקיים".

עלילותיה של הטיפה הסרוחה
בספרות חז"ל מוצאים אנו כמה דיונים בתהליכי ההתהוות הראשונים של היצור האנושי ברחם אימו ובקורותיו שם. משעה שמפרה הזרע את הביצית מתחילה תקופה של ארבעים יום, היא התקופה שבה נוצר הוולד (בבלי, בכורות כא ע"ב).

וכיצד נראה העובר במעי אמו? "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו [=רקותיו], שתי אציליו [=מרפקיו] על שני ארכובותיו [=ברכיו], ושני עקביו על שני עגבותיו [=ישבנו], וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי [=צואה] שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת" (בבלי, נידה ל ע"ב).

בתקופת ההריון – הם "תשעה ירחי לידה" כאמור בשיר הידוע "אחד מי יודע" בהגדה של פסח – "מלמדין אותו כל התורה כולה … וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" (שם). ומאז, כל ימי חייו, הוא רק שב ונזכר במה שלמד עוד טרם בא לעולמנו, והוריו ומוריו הם רק אלה המזכירים לו את מה שידע בעבר. ועוד יודעים חז"ל לספר כי עוּברים במעי אמם יכולים לדעת את שמתרחש בעולם שמחוץ להם, ומספרים על דוד ש"אמר שירה במעי אמו" (בבלי, ברכות י ע"א), ועל יעקב ועשו שהתרוצצו במעי אמם קודם ללידתם, יעקב בשעה שחלפו ליד בית כנסת ועשו בשעה שחלפה רבקה ליד בית עבודה זרה (בראשית רבה סג, ו).

במסורות כאלה ובדומות להן יש לדון, כמובן, על יסוד הידע הרפואי של הימים הקדומים (בעמים בכלל ובישראל בפרט), ובעיקר על יסוד אמונותיהם של חכמים במה שנוגע לקשרו של האלוהים עם כל יצוריו, גם אלו שטרם ראו את אור העולם.

על עקביה בן מהללאל
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל במהלך המאה הראשונה לספירה, בדורות הסמוכים לחורבן הבית השני. מדבריו של עקביא נותרו בידינו רק מאמרים בודדים, שארבעה מהם הביאו לגורלו המר.

עקביא העיד בפני חבריו על מה ששמע ממוריו בקשר לארבע הלכות בענייני קודשים וטהרות. השמועות שהביא לבית המדרש נגדו את דעתם של שאר החכמים, ואלה הפצירו בו לקבל את הכרעת הרוב, כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל. בתמורה להסכמתו לחזור בו מדעותיו הבטיחו לו למנותו לאב בית הדין, אולם עקביא סירב להצעתם במילים בוטות: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימיי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום [=הקב"ה]. שלא יהיו אומרים 'בשביל שררה חזר בו'" (משנה, עדויות ה, ו). בשל כך נידו אותו החכמים, וכך נותר בנידוי עד סוף ימיו (אם כי יש בין החכמים מי שקובע כי עקביא לא נוּדה כלל).

מסיפור זה עולה דמות של אדם הנאמן לעצמו, אדם שאיננו מוכן לשנות את דעתו, והריהו נכון לשלם מחיר גבוה על כך. קו אופי דומה עולה גם מסיפור אחר, שבו ביקש בנו של עקביא מאביו שיצווה על החכמים לקרב אותו אליהם. עקביא סירב לעשות כן ואמר לבנו (משנה, עדויות ה, ז): "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" – על כל אדם לקנות את מקומו בזכות עצמו ומעשיו ולא בשל זכות אבותיו או מילה טובה שיאמרו עליו (היא, בלשון נקייה, פרוטקציה). על עקביא אמר ר' יהודה בר אלעאי, שלא רבים בישראל היו גדולים "בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל" (משנה עדויות ה, ו). על פי מסורת מאוחרת מצוי קברו ליד העיר צפת.