אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה ז

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם.

וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלָף. הָא לָמַדְתָּ,

כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:

על ר' צדוק
ידוע על שני חכמים ארץ ישראליים שנקראו בשם ר' צדוק, ואפשר שהראשון בהם היה סבו של השני. הראשון היה כבר זקן בא בימים בזמן חורבן הבית ועל אישיותו ניתן ללמוד מכך שאף שהיה מתלמידי שמאי נהג כ"בית הלל" בכול (בבלי, יבמות טו ע"ב). האגדה מספרת שארבעים שנים קודם לחורבן כבר החל ר' צדוק זה להתענות ולהסתגף כדי למנוע את גזירת החורבן עד שרזה ונחלש מאוד (בבלי, גיטין נו ע"א). בשעה שנפלה ירושלים בידי הרומאים ביקש רבן יוחנן בן זכאי מן המצביא הרומאי אספסיינוס לחוס על חייו של ר' צדוק, לשלוח אליו רופאים לרפאותו ולהתיר לו לצאת מן העיר. ואכן, הוא נזכר מאוחר יותר בין החשובים שבחכמי יבנה (ירושלמי, סנהדרין א, ד). על ר' צדוק השני, לעומת זאת, הגיעו אלינו ידיעות בודדות, ונראה שחי במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה. – בדרך כלל קשה להבדיל בספרות חז"ל בין מאמריהם של שני חכמים אלו, וגם באשר לזהותו של ר' צדוק שדבריו צוטטו כאן הושמעו דעות מנוגדות. עם זאת, כיוון שפרק ד' של מסכת אבות מביא בעיקר את דבריהם של חכמים בני המאה השנייה, נראית יותר ההשערה שבר' צדוק השני מדובר כאן.
קורדום
נפוץ עד מאוד בשיח הישראלי הביטוי "קרדום לחפור בו" כניב שמשמעו: אמצעי לקידום מטרה שיש בה אינטרס אישי או תועלת חומרית. וכך למשל אמר הסופר דב אלבוים בראיון על שאלת יחסו אל הקבלה: "יש גם קבוצות שהפכו את הקבלה קרדום לחפור בו לצורך תעשייה של שמות ומים קדושים ואוויר קדוש וחוטים צבעוניים על הידיים וכל מיני שמות על חולצות וכדומה…" (בכתב העת "חיים אחרים", יולי 2008). אך מה הוא קרדום?
תחילה נעיר כי בכתבי היד של מסכת אבות נפוצה הצורה הלשונית "קורדום", ולגבי כלי זה נאמר בנוסחים שונים של המסכת כי הוא משמש לחפירה, לחיתוך (ויש מוסיפים: פירות) או להכנת מזון למאכל. הקרדום נזכר כבר במקרא (כגון שופטים ט, מח) ככלי לכריתת עצים, והוא שב ומופיע פעמים רבות בספרות חז"ל בתפקיד דומה (משנה, שביעית ד, ו: "קוצץ [קנים] בקרדום", שבת יז, ב: "קורדום לחתוך בו את הדבלה" [=תאנים יבשות] ועוד). כלי חד זה סכנתו מרובה, ומוכרת עד מאוד שורה ביצירתו של ביאליק, "על השחיטה", שאותה חיבר בעקבות פרעות קישינב (1903), ובה פונה המשורר אל האויב הפורע ביהודים ואומר לו: "לךָ זרוע עם קרדום / וכל הארץ לי גרדום".
"קרדום" – ואין זו עובדה מפתיעה – היה גם שמו של "דו ירחון לידיעת הארץ" שעסק בעיקר בארכיאולוגיה, מקצוע שבלא כלי חפירה לא יוכל לצאת לדרכו.
מורה חינם
דרכו של עולם היא, שאדם זכאי לתמורה עבור עבודתו, אולם חידוש גדול התחדש בתקופת חז"ל בכל הנוגע להוראת התורה. התלמוד הבבלי (נדרים לז ע"א) שם בפי משה רבנו את האמירה, כי "'לימדתי אתכם חוקים ומשפטים' (דברים ד, ה) – מה אני בחינם, אף אתם נמי [=גם] בחינם"; משה לימד את התורה בלא לקבל תמורה, וכך חייבים לנהוג גם מלמדי תורה לדורותיהם. אין הם אלא בבחינת מתווכים בין האלוהים לבין עמו ואין ראוי ליטול שכר עבור משימה זו. בהמשך הדברים מבחין התלמוד בין שני סוגי לימוד: לימוד "תורה שבכתב", הוא המקרא, שבגינו מותר לגבות שכר, לעומת לימוד "תורה שבעל־פה", שעבורו אסור לעשות כך. התלמוד מצדיק את ההבחנה הזו בטענה, כי השכר שמקבל המלמד את המקרא איננו עבור עצם הלימוד אלא עבור דברים הנלווים לו, כיוון שמדובר בהוראה לילדים קטנים והמורה נדרש גם ללמד את מלאכת הקריאה כשלעצמה, להשגיח על הילדים ולשמור עליהם, ועל משימות אלה הוא זכאי לקבל שכר. אך על עיקר לימוד התורה – היא התורה שבעל־פה, אסור לגבות תשלום.
הרמב"ם מצדד אף הוא במסקנה זו, ובפירושו למשנה (נדרים ד, ג) הוא אומר בלשון חריפה: "לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר … ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [=התירו לעצמם לקבל שכר] בעד המשפטים והלימוד ונתלו בראיות קלושות". בהתאם לכך הוא גם פוסק להלכה (הלכות תלמוד תורה א, ז): "מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר – מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבעל־פה אסור ללמדהּ בשכר". ובמקום אחר (שם ג, י) הוא תובע מן המלמד להתפרנס ממלאכת כפיו ולא מהוראתו: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה". והנה, לאורך הדורות הסתייגו חכמים שונים מקביעותיו הנחרצות האלה של הרמב"ם. ר' יוסף קארו (צפת, המאה הט"ז, מחבר ספר ההלכה הגדול "שולחן ערוך") אמר, דרך משל, שהאיסור ליטול שכר על הוראת תורה חל דווקא כאשר יש בידי המורה מקור פרנסה אחר, ואין הוא נצרך לקבל שכר על תלמודו. אך אם אין באפשרותו להתפרנס אם לא יקבל שכר, מותר לו ליטול שכר. ומוסיף אחד מפרשניו של ה"שולחן ערוך" כי "כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחרי המנהג, וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו [=הרמב"ם] ואחריו נוהגים ליטול שכר מן הציבור [על הוראת תורה]" (ש"ך, יורה דעה: רמו). מסתבר שהמציאות חזקה היתה הרבה יותר מן האידיאל.