פירוש אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה כה

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה,

לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ.

וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה,

לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק:

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד יֶלֶד, לְמָה הוּא דוֹמֶה? :: למה דומה מי שלומד תורה (ושאר מקצועות הידע) בילדותו? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ :: ילד כזה דומה לדיו הנקלטת היטב ובחדוּת על נייר חדש שלא עשו בו שימוש קודם. ילד לומד הוא בבחינת "לוח חלק" ומה שהוא לומד נקלט בו ונחרת בו היטב.

ולעומת זאת: הַלּוֹמֵד זָקֵן, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק :: מחיקת הנייר גורמת לכך שהכתיבה המחודשת עליו איננה נקלטת בו בחדות אלא בטשטוש מה, ויש לזכור שבעולם הקדום נהגו לעשות שימוש חוזר בחומרים שעליהם כתבו (פפירוס, קלף וכדומה) על ידי מחיקת הכתוב וכתיבה מחודשת. הדבר נבע מטעמי חסכון או בשל מחסור באמצעי כתיבה.

הלומד הזקן כבר איננו מסוגל, כך סבור אלישע בן אבויה, לקלוט דברים באותה חדות ובבהירות, כוחותיו הפיזיים והמנטליים ההולכים ונחלשים מונעים ממנו להתמסר ללימודים, זכרונו טוב פחות ואף קשה לו לחרות בתודעתו דברים חדשים, שלא פעם אינם עולים בקנה אחד עם מה שהוטבע בו במהלך השנים.

נצחונו של הנייר המחוק
יש הרואים את מאמרו של אלישע בן אבויה כעקיצה כלפי מורו הגדול, ר' עקיבא, אשר לפי מסורות רבות החל את לימודיו בגיל מבוגר, ולפי אחת המסורות רק כשהיה בן ארבעים שנה (ראו ג, יט). גם מאמר אחר של אלישע (אבות דרבי נתן נוסח ב, לה) עוסק באותו עניין: "הלמד תורה בנערותו למה הוא דומה? לסיד שהוא טוח [=מסויד] על גבי אבנים, אפילו כל הגשמים יורדין אין מזיקין אותו. והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה? לסיד שהוא טוח על גבי לבנים, כיוון שטיפה של מים יורד עליו – פושר [=מתמסמס] והולך לו".

השוואות נוספות בין הלומד ילד ללומד זקן, אם כי מפי חכמים אחרים, צועדות בכיוון דומה: "הלומד תורה בילדותו דומה לאישה שהיא לשה בחמין [=במים חמים, כשהבצק נעשה במהירות והוא חלק וגמיש], והלומד תורה בזקנותו למה הוא דומה? לאישה שהיא לשה בצונן" (אבות דרבי נתן נוסח א, כג); "הלומד תורה בילדותו דומה לבחור שנשא בתולה שהיא הוגנת לו והוא הגון לה, והיא מתנפלת עליו והוא מתנפל עליה. הלומד תורה בזקנותו למה הוא דומה? לזקן שנשא בתולה. היא הוגנת לו והוא אינו הגון לה. היא מתנפלת עליו והוא מתרחק ממנה" (שם). וכן: "הלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה? לנוטל קנקן ליתן בו יין והוא אינו זפוּת [=אטום]. כל זמן ששתה בו מבאיש [=מעלה ריח רע]. והלמד תורה בנערותו למה הוא דומה? לנוטל קנקנו ליתן בו יין והוא זפות. כל זמן ששותה בו הוא משביח" (שם נוסח ב, לה).

אם אכן מדבר אלישע נגד ר' עקיבא, הרי שספרות חז"ל מלמדת את ההפך מדבריו, שכן ר' עקיבא הפך בוודאי לגדול דורו, התנא שהשפיע אולי יותר מכל תנא אחר על התהוות התורה שעל פה, בעוד שאלישע, שהחל את לימודיו בילדותו, סטה מן הדרך ותורתו נעלמה בתהום הנשייה. הנייר המחוק גבר בעליל על הנייר החדש.
ואם ב"נייר מחוק" אנו עוסקים, ראוי להעיר כי במשנה קיים ויכוח בשאלה אם אפשר לכתוב על נייר כזה מסמך חשוב כגון גט, וזאת כיוון שניתן לזייף אותו בקלות (גיטין ב, ד), אך ישנה הסכמה שאי אפשר לכתוב ספרי תורה על נייר שכזה (מסכת סופרים א, ו). שימוש מקובל בו היה לצורך פקיקת צנצנת של בשמים (משנה, שבת ח, ב). אגב גם נעיר כי הנייר המוכר לנו נוצר לראשונה בסין, כבר במאה הראשונה לספירה, אך במזרח הקדום נהגו לכתוב בעיקר על נייר שיוצר מצמח הגומא, היינו על פפירוסים (ומכאן גם שמו האנגלי: paper ). המילה "נייר" איננה מקראית, והיא מצויה לראשונה בספרות חז"ל. אנו נוהגים להגותה: ניִּרָ, אך משקלה של המילה הוא ניְרָ ובהרבה כתבי יד מנוקד דווקא: ניַּרָ.
מעתיקים של כתבי יד ומדפיסי ספרים נהגו למלא כל עמוד עד סופו, כדי "לא להשאיר את הנייר חלק", ולוּ היה לנו מספיק מקום על הנייר היינו מרחיבים את הדיון בניקודים השונים של מילה מעניינת זו.

"אוי לרשע ואוי לשכנו"
פרשן המסכת, ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ), מעיד כי "זו המשנה דילגוה מסידורי תפילות משום 'שם רשעים ירקב', ונראה כי קודם שיצא [אלישע] לתרבות רעה היתה שגורה בפי התלמידים ואחר כך משנה זו לא זזה ממקומה". הרשב"ץ מעיד על נוסחים רבים של מסכת אבות המצוטטת בסידורי התפילה, אשר דילגו על דבריו של אלישע כדי לקיים את האמור בפסוק בספר משלי, כי "זכר [=שם] צדיק לברכה / ושם רשעים ירקב" (י, ז), אך עם זאת הוא קובע שדברי אלישע נאמרו עוד בהיותו חלק מעולם החכמים ועל כן שימר אותם רבי במשנתו. לאור זאת מעניינת הערה נוספת של הרשב"ץ, העוסקת במשנה הבאה (משנה כו): "זאת המשנה דילגוה מסדר תפילות לפי שהיא דומה לראשונה…". אכן, "אוי לרשע אוי לשכנו" (משנה, נגעים יב, ו).
אגב נזכיר כי המנהג להוסיף "שם רשעים ירקב" או "ימח שמו" להזכרת שמו של אדם רשע הוא קדום (וראו לעיל ד, יז).

על אלישע בן אבויה
חכם ארץ ישראלי, בן למשפחה ירושלמית מיוחסת, שחי במאה השנייה לספירה (ונראה ששם אביו היה "אביה", כפי שמופיע בכתבי יד רבים). היה מתלמידיו של ר' עקיבא ומורו המובהק של ר' מאיר. אלישע בן אבויה התפרסם בכינוי הגנאי "אחֵר", שניתן לו לאחר שנטש את אמונתו בתורת היהדות והתפקר. אלישע היה אחד מארבעת החכמים שנכנסו אל פרדס תורת הסוד – יחד עם ר' עקיבא, בן זומא (ד, א) ובן עזאי (ד, ג) – אירוע שהביא אותו לאבד את אמונתו (בבלי, חגיגה טו ע"א).

לפי מסורת אחרת (ירושלמי, חגיגה ב, א) "פעם אחת היה [אלישע] יושב ושונה בבקעת גינוסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אֵם על הבנים [=ציפור וגוזליה] וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת. אמר: כתיב 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים' (דברים כב, ז). איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה? … ויש אומרים על ידי שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום [=אחד מעשרת הרוגי המלכות הרומאית] נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקונן? זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו? זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים". בעקבות אירועים אלו התפקר.

בספרות חז"ל הוא מתואר גם כמי שניסה להסית תינוקות של בית רבן מדרך הישר (ועל זה נאמר שהוא "קיצץ בנטיעות") ואף שיתף פעולה עם השלטון הרומאי כנגד עמו (ירושלמי, שם). כן הוא מתואר כמי ש"זמר יווני לא פסק מפיו" (בבלי, חגיגה טו ע"ב), היינו שתרבותו היתה זו של יוון ורומא ונראה גם שהלך שבי אחרי הפילוסופיה היוונית־רומית. ובכלל דמותו מתוארת בספרות חז"ל באופן שלילי למדי, ואף נאמר כי מי שרואה אותו בחלום "ידאג מן הפורענויות" (אבות דרבי נתן נוסח א, מ). עם זאת מודגש במקורות כי ר' מאיר (עליו ראו ד, יב) שמר על קשרים נאמנים עם "אחר", ועל כך נאמר כי "רבי מאיר רימון מצא – תוכו אכל, קליפתו זרק" (בבלי, חגיגה טו ע"ב). וממקצת המסורות עולה כי לדעת ר' מאיר חזר בו אלישע מדרכו הרעה על ערש דווי (רות רבה ו, ד). הופעת מאמר שלו במסגרת מסכת אבות ראויה אפוא לציון מיוחד.