אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה ד

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים,

שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.

אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא,

שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר :: נראה שהכוונה לר' שמעון בר יוחאי (וראו להלן). כהמשך למאמר הקודם שדיבר בגנותם של "שניים (ויותר) שיושבין ואין ביניהם דברי תורה", עוסק מאמר זה בגנותם של "שלושה" (ויותר) אנשים היושבים לסעוד מבלי להוסיף לסעודה מימד רוחני של לימוד ודיון. ביסוד הדברים ראיית כל סעודה – במיוחד כזו שהיא בעלת היקף מצד מספר משתתפיה וסדריה – כמעשה בעל מימד של קדושה, דבר המתבטא בנטילת ידיים לפניה ובברכות השונות הנאמרות במהלכה ובסופה.
מכאן האפשרות להשוות בין סעודת האדם היומיומית והשגרתית לבין הקרבת קרבנות על המזבח.

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלאֹ אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה :: אלא עסקו באכילה, בשתייה ובשיחה בטלה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים :: ארוחתם מושווית לקרבנות המובאים לעבודה זרה, וזאת על פי לשון הפסוק בתהילים קו, כח ("ויאכלו זבחי מתים"). במקומות רבים מכנים חז"ל את עבודת האלילים בכינוי גנאי זה (כגון משנה, עבודה זרה ב, ג).
מסתבר שדברי התורה הם שמעלים את המעשה הגשמי של אכילה לדרגת הקדושה הראויה, וההוכחה לכך מובאת ממדרש על פסוק בספר ישעיה: שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צאָֹה בְּלִי מָקוֹם" (ישעיה כח, ח) :: שולחנות שאין בהם חלק ל"מקום" (שהוא כינוי קבוע לקדוש ברוך הוא) כמותם כשולחנות מלאי קיא וצואה.
אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב) :: הנביא יחזקאל מדבר בפסוק זה על המזבח ומכנה אותו בשם "שולחן". מסתבר שכל שולחן בשר ודם שאומרים עליו דברי תורה בשעת הסעודה הופך כביכול ל"שולחנו של מקום", למעין מזבח מקודש שעליו מועלים קרבנות לאלוהים. בתקופה שאין בה בית מקדש ואין מזבח וקרבנות מחליפה אותם הסעודה האנושית, המתובלת בלימוד תורה.
ואכן, המנהג להוסיף "דבר(י) תורה" לסעודות (בעיקר חגיגיות) הפך למנהג מקובל מאוד בקרב עם ישראל לדורותיו ולתפוצותיו.

כמה קומות למקום
תיבת "מקום" משמשת בלשון חז"ל לפחות בשלוש משמעויות ברמות שונות עד מאוד של השיח, מרמה גבוהה ונשגבת ועד לרמה נמוכה ביותר.
ברמה הנשגבת ביותר משמשת תיבת "המקום", כשלפניה ה"א הידיעה, ככינוי לאלוהים. היא מוכרת עד מאוד מדברי הניחומים שנוהגים (בני עדות אשכנז) לומר לאבלים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" וכו'. ביסוד הביטוי הזה מצוי רעיון פילוסופי־תיאולוגי מורכב: העולם המציאותי שאנו חשים בו הוא רק חלק קטן מן ההוויה הכללית, והאלוהים מקיף את ההוויה הכללית הזו ולא מצוי בתוכה. הוא איננו בתוך העולם, אלא העולם מצוי בתוכו. האלוהים לא מצוי במקום כלשהו, אלא כל מקום ומקום מצוי בתוכו, והוא "המקום", בה"א הידיעה.
ברמה נמוכה הרבה יותר מוקנית למילה "מקום" המשמעות הארצית הפשוטה של אתר מוגדר גיאוגרפית (כגון להלן: ה, ט: "מאיזה מקום אתה"), אבל גם סיטואציה במישור הזמן ("במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" [לעיל ב, ו]), וכמוהו הרבה.
והנה, למרבה ההפתעה נמצא "מקום" גם במישור שלישי, נמוך הרבה הרבה יותר, כלשון נקייה, "לשון סגי נהור",לתיאור איברים מוצנעים בגוף האדם שלא מכובד לדבר בהם בלשון בוטה וראוי להסתפק ברמיזה אליהם. הכוונה בעיקר לאברי הגוף הקשורים בהפרשות שונות. כך, למשל, עוסק התלמוד הבבלי (שבת פב ע"א) באדם העושה את צרכיו, ומתייחס לקינוח הגוף לאחר מכן בעזרת "צרור" (היום היינו אומרים נייר טואלט וכו') שמשתמשים בו "באותו מקום", והמבין מבין. המילה "מקום" תופסת אפוא מקום נכבד בלשוננו, ובמקומות שונים בתוכה.

שולחנות ושולחנים ונימוסי שולחן
שולחנות רבים לו לעם ישראל. במקרא אנו מכירים את השולחן הן כאחד מכלי המשכן, שעליו הניחו את לחם הפנים (שמות כה, כג ועוד) והן כטבלה שעליה נהגו בני אדם לאכול, "שולחן המלך" (שמואל־ב ט, יג) מכאן ושולחנם של אנשים רגילים מכאן (כגון מלכים־ב ד, י: "מיטה שולחן כסא ומנורה" כריהוט בסיסי של חדר).
בספרות חז"ל מוצאים אנו אזכרות רבות של השולחן האנושי וגם מוסד חדש, "שולחני" (משנה, מעשר שני ד, ב), שהוא חלפן כספים ו"בנקאי" של אותם ימים, שנקרא כך מן הסתם משום שהכספים היו מונחים לפניו על השולחן.
עם זאת, עיקר עניינם של חכמים בשולחן הוא בנימוסים הראויים למי שיושבים סביבו לסעודה (שצריכה להיות, כאמור, מלווה גם בדברי תורה). יצירה בשם "מסכת דרך ארץ", שנערכה בשלהי תקופת חז"ל, אוספת לתוכה כמה מן הדרכים הראויות לתלמיד חכם (ולמען האמת, לכל אדם בן תרבות) היושב לסעוד: "לא ילקק באצבעותיו", "לא יגהק בפני חברו", "לא יהיה נוטל את הכיכר ויתלוש בו בשיניו ויחזירנו [אחר כך] על השולחן", ולא יתחיל בעל הבית לאכול קודם לאורחים, ואורח המוזמן לסעודה לא יביא עמו אורחים אחרים מבלי לקבל את אישורם של המארחים מראש, וכיוצא בזה עוד.
המסכת מלמדת כי כאשר השולחן והסעודה נתפסים כמסגרת שאפשר לרוממה אל מעבר למילוי הצרכים הגשמיים ההכרחיים של בני אדם, יש להקפיד בהם הקפדה מיוחדת על התנהגות ראויה ומכובדת.

על ר' שמעון בר יוחאי

השם "שמעון" היה פופולארי ביותר בעולמם של חכמים והרבה חכמים בשם זה נזכרים במסכת אבות: שמעון הצדיק ושמעון בן שטח, רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון בן נתנאל – וכולם נדונו לעיל – וכעת עולה על הבמה "רבי שמעון" בסתם, וכנראה הכוונה לר' שמעון בר יוחאי הנזכר גם במשנה מאות פעמים בשמו הפרטי בלבד (אך הוא נזכר בשמו ובשם אביו להלן ו, ח).

ר' שמעון בר יוחאי חי בארץ ישראל במאה השנייה לספירה. הוא למד אצל ר' עקיבא בבני ברק במשך שנים רבות והגיע לגדולה בשל ידיעותיו ואישיותו. ר' שמעון (או בכינויו המקובל: רשב"י) נמנה עם אלו שהקימו את המרכז הדתי באושא שבגליל התחתון לאחר כישלון מרד בר כוכבא (בשנת 135 לספירה). בין תלמידיו של רשב"י היה גם ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה (בבלי, עירובין צא ע"א).
המקורות מספרים על סלידתו של רשב"י מן השלטון הרומי, וכשנתגלה הדבר הסתתר עם בנו (ר' אלעזר) תחילה בבית המדרש ולאחר מכן במערה, במשך שלוש עשרה שנים. האגדה מספרת, שבכל אותו זמן עסקו השניים בתורה, ומתארת את הניסים והנפלאות שאירעו להם בשנים אלה במערה, ולאחר צאתם ממנה (בבלי, שבת לג ע"ב ועוד).
פרט לגדולתו בתורה היה רשב"י ידוע כבר בימיו כאיש מופת, הרגיל בעשיית ניסים, וסופר עליו שעלה בידו לבטל גזירה קשה שנגזרה על עם ישראל לאחר שהצליח לגרש שד מגופה של בת הקיסר (בבלי, מעילה יז ע"ב). דומה שבשל תכונה זו יוחס לרשב"י בימי הביניים חיבור ספר הזוהר (הוא החיבור המרכזי של תורת הסוד היהודית, הקבלה).
לפי המסורת נפטר רשב"י בל"ג בעומר ונקבר במירון, ומכאן יסוד ההילולה המתקיימת על קברו בתאריך זה ומושכת לשם מאות אלפי בני אדם שנה בשנה ובפיהם גם הזמר "ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי"!