אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה יט

הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה:

לפנינו מאמר נוסף של ר' עקיבא שנזכר בשתי המשניות הקודמות (ויש נוסחים הפותחים משנה זו במילים: "הוא היה אומר"). את מאמרו של ר' עקיבא, הבנוי על הנחות יסוד דתיות־אמוניות, יש לחלק לשני חלקים, וכל אחד מהם מורכב משתי יחידות.

הַכֹּל צָפוּי :: הכול ידוע לאלוהים מראש, הצופה את כל מעשי האדם ואירועי היקום עוד קודם שיתרחשו, יודע את "סוף המעשה" כבר בשלב ה"מחשבה תחילה". תפיסה זו של הידיעה האלוהית היא מחויבת המציאות בכל דת הרואה אותו ככל־יודע, כל־ יכול וכנמצא בכל מקום, ואיננה מוכנה או יכולה להודות כי העתיד נסתר ממנו.
ויחד עם זה: הָרְשׁוּת נְתוּנָה :: לכל אדם ניתנה הרשות להחליט על דרכו ועל מעשיו, לטוב או לרע. שני מאמרים קצרים אלו נראים כסותרים זה לזה ורבים התלבטו בהבנתם (וראו להלן).
וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן :: כשמגיע האדם למשפט על מעשיו, שאותם עשה מבחירתו החופשית, דן אותו האלוהים לפי מידת הרחמים והחסד ("בטוב"), ולא על פי מידת הדין הקפדנית והמחמירה, כיוון שידוע לפני האלוהים "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ).
וְהַכֹּל לְפִי רבֹ הַמַּעֲשֶׂה :: השכר או העונש הניתנים לאדם העומד לדין נקבעים על פי גודל ועוצמת מעשיו (זה פירוש "רוב" כאן), לטוב ולרע. – נראה שהמשנה הבאה, אף היא מפיו של ר' עקיבא, מדגימה בדוגמא פשוטה ומוחשית את העקרון המורכב העולה ממשנה זו.

"סוף מעשה במחשבה תחילה"
משפט ידוע זה לקוח מן הפיוט הפותח במילים "לכה דודי לקראת כלה / פני שבת נקבלה". הפיוט נתחבר בידי ר' שלמה אלקבץ בצפת של המאה השש־עשרה והפך בכל עדות ישראל לחלק מטכס קבלת שבת.
והנה מתברר, כי המשפט הזה עבר מהפך פרשני במהלך הדורות. וכך אומר בו הפייטן: "לקראת שבת לכו ונלכה / כי היא מקור הברכה / מראש מקדם נסוכה / סוף מעשה במחשבה תחילה", ופירוש הדברים: השבת נתמנתה לנסיכה שבין ימות השבוע ("נסוכה") עוד קודם לבריאת העולם ("מראש מקדם"), שכן היא היתה אמנם סוף מעשה הבריאה, אבל היא עלתה במחשבה, היתה בתודעתו של הבורא, עוד בתחילתו.
את הרעיון הזה גזר הפייטן ממסורות מדרשיות הקובעות כי כמה וכמה דברים "עלו במחשבה" עוד קודם לבריאתם, כגון האבות, שמו של המשיח, בית המקדש וכיוצא באלה (בראשית רבה א, א ועוד).
משפט זה עבר בשפתנו תהליך של חילון, נעקר מהקשרו המקורי ונתפרש מחדש, כעצה טובה לאדם לתכנן את מעשיו מראש, להקדים תמיד מחשבה לעשייה, ולא להיחפז לעשות דברים בלא תכנון מתאים. לא פעם נלווית אליו נימה של אזהרה מראש או של נזיפה שלאחר מעשה. והשוו לעיל (ב, יג) על חשיבות "הרואה את הנולד", מי שסוף מעשיו במחשבתו תחילה.

צפוי או צפון?
חלקם הראשון של דברי ר' עקיבא, "הכל צפוי (כלומר ידוע לאלוהים מראש) והרשות נתונה", נראה ככולל סתירה פנימית מהותית והרבה התלבטו בהבנתו: "אם ידָע [אלוהים] שהוא [=האדם] יהיה צדיק – אי אפשר שלא יהיה [האדם] צדיק!", ואם תאמר שלא ידע האלוהים מה יהיה האדם – הרי שאתה פוגם בשלימות ידיעתו של האלוהים (הרמב"ם, הלכות תשובה ה, ה).
ובכלל, מה הטעם לצוות על האדם ללכת בדרך זו או אחרת, אם הדרך שבה ילך ממילא כבר ידועה מראש? וחמור מזה – מה היא ההצדקה למתן שכר או עונש במערכת דטרמיניסטית שכזו? מסקנתו של הרמב"ם היא ששאלה מורכבת ועמוקה מעין זו דורשת הבחנה בין הידיעה האנושית לבין הידיעה האלוהית. עצם העובדה שאלוהים יודע את העתיד איננה קובעת אותו, מכיוון שהאדם הוא שקובע את גורלו מתוך רצונו החופשי.
במילים פשוטות, הרמב"ם טוען שהסתירה בין ידיעתו של האלוהים לבין הבחירה החופשית הפתוחה בפני האדם היא מדומה, משום שהיא מתייחסת אל האלוהים במונחים אנושיים. רק במונחים של בני אדם, ידיעה מוחלטת של דבר כלשהו אכן מחייבת את התרחשותו, אולם, מכיוון שידיעתו של הקב"ה (כמו הקב"ה בעצמו) היא מושג שלא ניתן להבין אותו בקטגוריות אנושיות, אין היא סותרת את אופציית הבחירה הפתוחה בפני האדם.
יש להודות שזו תשובה לא פשוטה, ונראה שכדי להתיר את הקושי שבדברי ר' עקיבא יש המפרשים כי "צפוי" פירושו: דבר שרואים אותו, דבר שאיננו נסתר, ולפי זה הכוונה רק לומר – ברוח הפסוק: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'?" (ירמיה כג, כד) – כי האלוהים רואה את כל מעשי האדם ועל כן אל לו לאדם לעשות שימוש רע ברשות הנתונה לו. ומעניין שיש גם הגורסים כאן: "הכול צפוּן", היינו הכול רשום וחקוק ושמור באותם ספרים שייפתחו ביום הדין ועל פיהם יובא אדם למשפט (ראו לעיל ב, א). נראה שהקריאה "הכל צפון" באה אף היא לפתור את הקושי שמעוררים דברי ר' עקיבא.

על ר' עקיבא
מגדולי החכמים בארץ ישראל במפנה המאות הראשונה והשנייה לספירה ומי שנחשב כאחד ממייסדי התורה שבעל– פה. עליו קבע ר' יוחנן כי מרבית חיבוריהם של התנאים יצאו מבית מדרשו (כולל הקביעה כי "סתם מתניתין רבי מאיר … אליבא דרבי עקיבא" [בבלי, סנהדרין פו ע"א], כלומר: המשנה של רבי יהודה הנשיא נשענת על מסורותיו של ר' מאיר, שאותן קיבל מר' עקיבא).
על פי האגדה החל ר' עקיבא (בן יוסף) ללמוד תורה בגיל מבוגר, כאשר אשתו, בתו של בר כלבא שבוע – הקרויה במספר קטן של מקורות בשם "רחל" – עמדה לצידו ותמכה בו בדרכו.
המסורות אודות ר' עקיבא רבות ומהן עולה דמות של חכם ששלט בכל תחומי התורה והעמיד תלמידים הרבה ( 24,000 לפי אחת המסורות [בבלי, יבמות סב ע"ב]). מקום מושבו העיקרי היה בבני ברק (באיזור צומת מסובים של היום, לקיים את האמור בהגדה של פסח: "שהיו מסובים בבני ברק").
ר' עקיבא פיתח שיטה של קריאה בפסוקי המקרא התובעת לייחס משמעויות רבות ואף שונות לכל אות ולכל מילה במקרא (והשוו את שיטתו האחרת של בן דורו, ר' ישמעאל, לעיל ג, טז). ר' עקיבא ידוע גם כמי שמייחסים לו תמיכה פומבית במרד בר כוכבא (ירושלמי, תענית ד, ה) – אשר פרץ בשנת 132 לספירה – וכמי שמצא את מותו בעינויים קשים בעקבות כשלון המרד ולאחר שהמשיך ללמד תורה ברבים בניגוד לגזירותיהם של הרומאים (בבלי, ברכות סא ע"ב).
בשל ידיעותיו ואישיותו התפרסם שמו של ר' עקיבא "מסוף העולם ועד סופו" (בבלי, יבמות טז ע"א), ודמותו הפכה לדמות מופת אשר זכתה להערצה אדירה לאורך הדורות כולם. עליו קבעו כי הוא חי, כמשה רבנו בשעתו, מאה ועשרים שנה (ספרי דברים, שנז), כי "הפורש [ממנו] כפורש מן החיים" (בבלי, קידושין סו ע"ב) וכשמת אמרו עליו: "משמת ר' עקיבא בטלו זרועי תורה [=הזרועות שהחזיקו את התורה ונתנו לה קיום] ונסתתמו מעיינות החכמה" (בבלי, סוטה מט ע"ב).
עוד מתקשרת דמותו של ר' עקיבא אל ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס, לאותו עולם מיסטי של תורת הסוד, והוא היחיד מביניהם ש"נכנס בשלום ויצא בשלום" (בבלי, חגיגה יד ע"ב). – מייסדי תנועת "בני עקיבא" (בירושלים של שנת תרפ"ט) נתלו בדמותו האדירה של חכם זה וביקשו להנחיל את מורשתו לחניכיהם, בתורה ובמעשה.