אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה כז

רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ.

יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:

על דברי ר' יוסי בר יהודה (מהמשנה הקודמת) מגיב רבי (יהודה הנשיא, עורך המשנה [עליו ראו לעיל ב, א]) ואומר, תוך שהוא משתמש בעולם הדימויים של היין ושתייתו: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ :: אל תביט אל הצורה החיצונית (אם המדובר במורה צעיר או במבוגר), אלא שים לבך אל תוכן הדברים שבפיו, כי יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ :: יכול להיות אדם צעיר אשר תורתו משובחת ומרובה, ולעומתו אדם זקן שאין בו דבר, אפילו לא תורה בוסרית.

ובאבות דרבי נתן (נוסח ב, לד) נאמרים הדברים ביתר חריפות: יש קנקן ישן "שאפילו טיפה אין בו, אינו מלא אלא מימי רגליים". (בשולי הדברים נעיר כי בנוסחים רבים מיוחס המאמר לר' מאיר ולא לרבי יהודה הנשיא. וראו על בעיה זו לעיל ד, כא.)

"נזם זהב באף חזיר"
מאמרו של רבי, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", הוא מן המפורסמים והמצוטטים ביותר בשיח הישראלי, ובאתרי תוכן שונים הוא התגלגל להיות "אל תסתכל בקנקן אלא במלצרית שמגישה אותו" (מבדיחותיהם של יושבי הפאבים), "… אלא במה שאין בתוכו" (כשעוסקים במעמידי פנים וריקנים שפרט לחיצוניות אין להם דבר), "… אלא במה שבפנוכו" (סלנג) או "…אלא קח אותו" (המלצה לקלפטומנים) – כל זאת עדות לחביבות הפתגם ולגמישותו.

המאמר במקורו מציע לא ללכת שבי אחר המעטפת החיצונית, ולהקדיש את עיקר תשומת הלב לתוכנם הפנימי של הדברים. עם זאת, אין כאן שלילה גורפת של החיצוניות, אלא העדפה עקרונית של ההתמקדות במהות על פני עיסוק בתדמית. לעניין זה ביטויים שונים במקורות.
במשמע הראשוני ביותר מתחילה דילמת "הקנקן ומה שבתוכו" באדם עצמו ובמראהו. אין היופי זר ליהדות; אדרבא, התנ"ך יודע להעריך יופי, ועוטר את טובי גיבוריו בתארי יופי. כך למשל, יוסף היה "יפה תואר ויפה מראה" (בראשית לט, ו); גם על רחל נאמר שהיתה "יפת תואר ויפת מראה" (בראשית כט, יז) והוא הדין בדוד שהיה "יפה עיניים וטוב רואי" (שמואל־ב טז, יב).

עם זאת גם התנ"ך יודע כי היופי עשוי שלא לשקף נאמנה את מהותו הפנימית של האדם, בבחינת "נזם זהב באף חזיר / אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא, כב): אישה יפה אך "נעדרת שכל" (פירוש רלב"ג לפסוק) כמוה כחזיר, המתועב בבהמות, המעוטר בנזם זהב. וכאשר שמואל בא למשוח למלך את אחד מבניו של ישי בבית לחם, לבו נוטה באופן טבעי אל אליאב, האח הגבוה והמרשים. אך ה' מזהיר אותו: "אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו … כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל־א טז, ז).
הערכת היופי באה לביטוי גם בספרות חז"ל: "הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר 'ברוך שכך ברא בריות נאות בעולמו'. ומעשה ברבן גמליאל שראה גויה אישה נאה ובירך עליה!" (ירושלמי, ברכות ט, א). ולעומת זאת מסופר על בנות ירושלים: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין [=שנלקחו בהשאלה], שלא לבייש את מי שאין לו … ובנות ירושלים יוצאות וחולות [=מחוללות] בכרמים. ומה היו אומרות? 'בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה' [כי] 'שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא, ל)" (משנה, תענית ד, ח). מסתבר שמצירוף המקורות עולה הקריאה לאיזון נכון בין תשומת לב ליופי החיצוני, מבלי להגזים בערכו, ובין התמקדות בערכים הפנימיים.