אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה א

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי,

וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,

וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים,

וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים,

וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

היחידה הגדולה הראשונה הפותחת את מסכת אבות מצביעה על העברת מורשת התורה שבעל–פה מדור לדור, ממשה רבנו ועד לרבן גמליאל , בנו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.

בהעברת תורה שבעל–פה (במקביל להעברת תורה שבכתב) יש להקפיד במיוחד על שרשרת מסירה רצופה ומהימנה, והמשנה שלפנינו מבקשת להצביע על ראשיתה של שרשרת זו.

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי :

כמסופר בספר שמות, פרק יט ואילך. המדובר בתורה שבכתב אבל גם בעקרונות הפירוש שלה, במסורות הלכתיות קדומות ששורשן נעלם (ועל כן הן קרויות "הלכה למשה מסיני"), ובעיקר ברשות שניתנה לכל דור ודור לקרוא את הטקסט המקראי המקודש ולגלות בו רעיונות חדשים ותשובות חדשות לשאלות המתעוררות עם הזמן.

וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ

כבר בתורה מוצג יהושע כתלמידו הנאמן של משה וכממשיך דרכו (שמות לג, יא). מן הפועל"מסר" גזורה גם המילה "מסורת",שבהעברתה מדור לדור מדובר כאן.

ויהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים

זקנים אלה נזכרים בספר יהושע (כד, לא): "יעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" . לפי חז"ל חיו זקנים אלו ימים רבים אחרי יהושע (ופירוש "ימים" במקרא הוא: שנים), והם ששימרו את מה שקיבלו ממנו לדורות שיבואו. במסכת אבות דרבי נתן (נוסח א, א) נאמר במפורש כי "שופטים קיבלו מזקנים … נביאים קיבלו משופטים", וכך התווספו גם השופטים – כגון דבורה, גדעון, יפתח ושמשון – כחוליה בהעברת התורה שבעל–פה. יש לשים לב לכך שהכוהנים נעדרים מרשימה זו, ואפשר שישדברים בגו: הכהונה היא שושלתית, עוברת מאב לבן, ואילו הזקנים, הנביאים ובעיקר החכמים זוכים למעמדם בזכות ידיעותיהם ואישיותם. מסכת אבות מבקשת להדגיש נקודה זו.

וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים

הכוונה כמובן לנביאים הנזכרים במקרא, הן נביאים שדבריהם נשתמרו לנו (כגון ישעיהו ועמוס) והן נביאים אחרים שרק נזכרו בשמותיהם או במעשיהם (כגון שמואל הנביא בסוף תקופת השופטים או גד ונתן שבימי דוד). אחרוני הנביאים – חגי זכריה ומלאכי – כבר פעלו בימי הבית השני.

וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה

בשם זה מכנה המסורת קבוצה של חכמים ששימשו כמוסד הדתי העליון של עם ישראל בתקופת הבית השני (מן המאה החמישית ועד למאה השנייה לפני הספירה לערך [(על קבוצה זו ראו גם במשנה הבאה)]

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים

מאמרם של אנשי כנסת הגדולה, כמאמרים רבים במסכת אבות, מורכב משלושה חלקים והוא מכוון בעליל אל עולם החכמים: שופטים, מורים ופוסקי הלכה. וראוי לזכור כי הרבה מן החכמים מילאו שלושה תפקידים אלו בעת ובעונה אחת.

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין

הוראה היא לדיינים, שלא ימהרו להגיע אל פסק דין חותך. המתינות – הקשבה בסבלנות לכל העדים, בדיקת מהימנותם, הצלבת מידע, קריאת תקדימים והרהור ועיון בנושא שעל הפרק – היא מידה טובה וראויה לכל שופט.

וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה

הוראה היא למורים או לעומדים בראש מערכות לימוד והוראה, כגון בית ספר או בית מדרש. כלמי שפותח את דלתות בתי הספר ובתי המדרש לרווחה מסתכן בכניסת תלמידים חלשים, או כאלה שאינם ראויים ללמוד. לכאורה כדאי היה לו לתהות על קנקנו של כל תלמיד קודם שיקר באותו לעולם הלימוד, ולקבל רק את המוכשרים ביותר. אבל המאמר שלפנינו מעדיף את הכמות, גם במקום שהיא מתנגשת עם האיכות, והכול כדי להגדיל תורה בישראל.

וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה

הוראה היא למחוקקים ופוסקי הלכה שלא להגיע, במה שנוגע ליישום מצוות התורה וחוקיה, עד לקצה הגבול שהחוק מתיר אותו. עדיף תמיד להעמיד סייג (היינו: גדר) המרחיק את האדם מהגעה אל הקצה ממש, כדי שלא ייכשל.

כל ההוראות שלפנינו הופנו במקורן אל עולם החכמים, אך אפשר בנקל לתרגם אותן אל עול מושל כל אדם ואדם: אל לו למהר ולחרוץ דין, ראוי לו להפיץ את ידיעותיו בכל תחום ולכל המבקש אותן, ואם יגדור את עצמו בסייגים- לא ייתקל בדברים שאין לו בהם עניין.

"לא רק בצה"ל כל דבר מתחלק לשלושה חלקים"

במשנה הבאה נאמר כי "על שלושה דברים העולם עומד" המספר שלוש מופיע במסכת אבות עוד כמה וכמה פעמים – כגון" הם אמרושלושה דברים" [ב, טו], ("הסתכל בשלושה דברים" [ג ,א], כל מישיש בידו שלושה דברים" ועוד. אבל הקריאה במסכת אבות מגלה שלמספר שלוש נודע בה תפקיד חשוב נוסף: הרבה ממאמרי המסכת מורכבים משלוש יחידות כמו, מאמרם של אנשי כנסת הגדולה שבו אנו עוסקים כאן (וכן, למשל, להלן, משניות ד, ו, ז או י; פרק ב משנה יז; פרקג משנה טז ועוד).

המספר שלוש הוא מספר ראשוני, והוא – כמו מספר ראשוני נוסף, שבע – אהוד ביותר על החשיבה האנושית. דומה גם כי ניתן להעביר מידע לאמועט במאמר בן שלושה חלקים, מבלי להקשות על זכירתו, ומבחינה זוהוא עדיף על מאמר בן שניים או ארבעה חלקים.

"תלמידים הרבה" או השכלה רק לאליטות?

את מי נאסוף אל תוך הכיתה?
שאלה זו עמדה מאז ומתמיד בפני מורים, מחנכים, מנהלי בתי ספר או כל אדם אחר העוסק בחינוך ובהוראה.
"תלמידים הרבה" (כלומר: הרבה תלמידים) או תלמידים מצטיינים בלבד? מסתבר ששאלה זו העסיקה כבר את בית שמאי ובית הלל, במאה הראשונה לספירה, "שבית שמאי אומרים: אל ישנהֶ אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה" (אבות דרבי נתן, נוסח א, ג). אנשי בית שמאי מעמידים ארבעה קריטריונים נוקשים לבחירת התלמידים שאותם יש ללמד את המשנה (שהיא חומר הלימוד העיקרי בתקופתם): כישורים אינטלקטואליים ("חכם"), תכונות אופי ("עניו") ייחוס משפחתי ("בן אבות") ומצב כלכלי מעולה ("עשיר") בית שמאי מעמיד אפוא מוסד למצוינים אשר עושרם, קשריהם המשפחתיים וכישוריהם – הן בתכונות אופי והן בכישורי לימוד – הם הגבוהים ביותר. זהו מוסד של אליטות המיועד להכשיר אליטות חדשות. בית הלל, לעומת זאת, קובע כי יש ללמד כל אדם, ללא קשר לנתונים כלכליים–חברתיים–אישיותיים כלשהם. אין שום בחינת כניסה לבית המדרש הזה .וממשיך בית הלל )שם( ומנמק את קביעתו: "שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים" בית מדרש זה סומך על יכולותיו לחנך כל אדם ולהוציא מבין כתליו, אם לא "חכמים" מבריקים, לפחות אנשים בעלי תכונות אופי נאות: "צדיקים, חסידים וכשרים". אפילו פושע, מאמינים בבית הלל, יכול להתקרב לתורה, להתחנך על פי דרכה ולהיעשות לאדם אחר. אם לא נתיר לו להיכנס לבית המדרש, נאבד אותו לתמיד.
מערכת החינוך במדינת ישראל היא בעיקרון בית–הללית בטיבה. מכאן "חוק לימוד חובה – תש"ט" (ופיתוחיו במהלך שישים שנות המדינה) ומכאן גם "חוק זכויות הסטודנטים התשס"ו– 2006" הפותח במילים "זכותו של כל אזרח ישראל לרכוש השכלה גבוהה במדינת ישראל. לא יסרב מוסד לקבל מועמדים בשל מוצאם, דתם, אזור מגוריהם או רקעם החברתי כלכלי". דומה כי בית הלל היו רווים נחת מניסוח זה.