אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה טו

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ,
וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס.
וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ.
וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים :: חמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, שנזכרו במשניות הקודמות (י–יד), אמרו שלושה דברים כל אחד. במשנה זו יובאו דברי הראשון שבהם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס :: על החכם לכבד את חבריו כפי שהיה רוצה שיכבדוהו הם (וישנם כתבי יד הקוראים כאן: "יהי כבוד תלמידך" וכו', וזו תביעה קשה הרבה יותר), ודבר זה צריך לבוא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהתנהגות רגועה שאינה גולשת לכעס (וראו גם להלן ה, יד). בעולמו של בית המדרש, רווי המחלוקות והויכוחים, יכול אדם להגיע על נקלה ובמהרה למידת הכעס, שתביא אותו לפגוע בכבוד חבריו. עם זאת יש לומר, כי פרשנים רבים רואים כאן שתי המלצות נפרדות, ולא אמירה אחת, כפי שביארנו כאן. גם בדעה זו יש טעם, ויהיה גם כבודה חביב עלינו, אף שבגללה נמצא בדברי ר' אליעזר לא "שלושה דברים" אלא ארבעה.

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ :: החזרה בתשובה היא אחד מעקרונות היסוד של חיי הדת היהודיים (וראו עוד להלן ד, כב). ר' אליעזר מסתפק בכך שאדם יתקן את דרכיו ויחזור בתשובה יום אחד לפני תום חייו, אך דומה שתביעה זו היא רטורית בלבד, כי התלמוד הבבלי מספר בקשר למאמר זה כך: "שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: … ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה" (שבת קנג ע"א).

וֶהֱוֵה מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים וֶהֱוֵה זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלּאֹ תִכָּוֶה :: המאמר השלישי של ר' אליעזר מחזיר אותנו לעולם בית המדרש וליחס הנכון שצריך לפתח כלפי תלמידי החכמים. תורתם והם גם יחד מדומים לאש (=אוּר) ולגחלת, אשר אדם זקוק להתחמם כנגדם בשעות הקרה, אך צריך גם לשמור מהם מרחק פן ייכווה. אי אפשר לנו בלא האש והחום, אך אוי למי שמתקרב אליהם יתר על המידה.
וממשיך ר' אליעזר ומסביר את הסכנה שבאי שמירת מרחק מתאים מן החכמים: שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ :: פגיעתם של חכמים כועסים וזועמים היא כמו נשיכת השועל (עליו ראו להלן ד, כ) וכמו עקיצת העקרב וקול השריקה היוצא מפי השרף (שהוא מין של נחש), ודבריהם בכלל הם כגחלים בוערות המסוגלות להועיל או להזיק בהתאם למרחק מהן. והנה, מפתה הוא לנסות ולהסביר את שלושת מאמריו של ר' אליעזר ואת יחסו אל החכמים בכלל על רקע קורות חייו המיוחדים, ובעיקר סופו (וראו להלן), אך גם מי שלא יעשה כן יצטרך להודות בתביעות הקשות במיוחד שמציב ר' אליעזר בפני האדם בשתי האמירות הראשונות, ובחריפות הבלתי רגילה של המאמר השלישי.

גם בכעסו ניכר אדם
הכעס הוא תופעה אנושית אוניברסלית. מחקרים בפסיכולוגיה מתייחסים לכעס כאל אחד מן הרגשות הבסיסיים שנודע להם תפקיד חשוב בהתמודדות עם מצבים קשים שהאדם ניצב בפניהם, סכנה או כאב, בין שהם מדומים ובין שהם אמיתיים. אף על פי כן, ביהדות ובתרבויות נוספות התפתחה עמדה הרואה בכעס מידה אנושית לא רצויה. שורשים לעמדה זו מצויים כבר במקרא, כגון: "הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא, י). חז"ל הלכו ופיתחו רעיון זה וקבעו כי "כל הכועס – כל מיני גיהנום שולטין בו" (בבלי, נדרים כב ע"א) ו"כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו" (שם). נראה שהתפיסה העומדת בבסיס האמירות הללו היא, שרגעי הכעס, במיוחד כשהם גולשים להתפרצויות של זעם, הם רגעים של אובדן הדעת ואובדן השליטה, והאדם כאילו מופעל בעל כורחו בידי כוחות זרים ומאבד, במובן מסוים, את צלם האנוש שבו.
את המשך המגמה השוללת את הכעס אנו מוצאים בימי הביניים. הרמב"ם (בן המאה הי"ב) קובע בדרך כלל כי בכל מידה יש ללכת בדרך האמצעית: לא להיות קמצן – אבל גם לא פזרן; לא עצוב – אבל גם לא הולל, וכיוצא בזה. אולם שתי מידות שונות, לדעתו, משאר המידות: הגאווה והכעס: "וכן הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו" (משנה תורה, הלכות דעות ב, ב–ג). סוגיית הכעס המשיכה להעסיק את ספרות המוסר היהודית לדורותיה, ולא קשה להבין את ההדגשה שמדגישים בעלי תורות מוסר את הפוטנציאל ההרסני הטמון בכעס. בצד זה מן הראוי לזכור גם את האינטואיציה המנוגדת: בבסיס הכעס עומד חוסר נחת ממציאות נתונה והוא כוח מניע רב עוצמה החותר לשינוי ולתיקון. מאבקים רבים לאורך ההיסטוריה בחוסר צדק, עוולות ושחיתויות מוסריות שאבו את כוחם מכעס גדול שעמד בבסיסם. בהקשר זה דומה שעדיפה המעורבות הנפשית העמוקה של הכועס יותר מאשר קרירותו של האדיש.

על ר' אליעזר בן הורקנוס
על ר' אליעזר בן הורקנוס חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה ובתחילת המאה השנייה, ומכונה פעמים רבות בספרות חז"ל בתואר המכובד: "הגדול". במשנה בלבד מובאות כשלוש מאות הלכות בשמו, ועוד מאות מהן מצויות בשאר החיבורים שיצאו מעולמם של חז"ל. מקצת מן המקורות מספרים שר' אליעזר בילה את שנות חייו הראשונות הרחק
ממעגל החכמים, התפרנס מחקלאות, ורק בהיותו בן 22 (ולפי חלק מהמקורות בן 28 ) מצא את העוז לנטוש את בית אביו ולהצטרף אל בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי בירושלים של קודם החורבן. בשנות לימודיו הראשונות היה ר' אליעזר עני מרוד, אך הדבר לא מנע ממנו להפוך לתלמיד חכם גדול ומפורסם (אבות דרבי נתן, נוסח א, ו), וכבר ראינו לעיל שרבו הכריז עליו שהוא עולה על תלמידיו האחרים )ב, יא( כשהוא מוגדר כ"בור סוּד", מי שמשמר
בקנאות את כל תורת רבותיו. מכמה מקורות עולה שסגנונו ודרך ביטויו היו עזים, נמרצים וחריפים, והוא נחשב כמי שקרוב היה אל בית שמאי במה שנוגע להשקפותיו החברתיות והדתיות. באחד מן הסיפורים המרתקים ביותר שבספרות חז"ל (בבלי, בבא מציעא נט ע"ב) מתואר ויכוח שהתנהל בבית המדרש בסוגיה כלשהיא בין ר' אליעזר לבין שאר החכמים, ויכוח שבסופו נידו חכמי ישראל את ר' אליעזר משום שסירב לקבל את דעת הרוב באותה סוגיה. ר' אליעזר שנודע כאדם תקיף ואיתן בדעותיו, כמי ש"אינו מעביר על מידותיו" (בבלי, תענית כה ע"ב) – כלומר: לא משנה את עמדתו ודעתו בשום מצב – נאלץ לפרוש מבית
המדרש ולבלות את שארית חייו בבדידות. רק בהיותו על ערש דווי חזרו חכמים וחידשו עימו את קשריהם. למרות נידויו, כאמור, נזכר ר' אליעזר רבות במקורותינו, ולאחר מותו נאמר עליו כי "משמת רבי אליעזר נגנז ספר תורה" (בבלי, סוטה מט ע"ב), ו"נגנז ספר החכמה" (ירושלמי, סוטה ט, טז) – ללמדך על גדולתו בעיני חבריו ותלמידיו, שהמפורסם שבהם היה ר' עקיבא.
לאור כל זה יש לשאול שמא מאמרו במסכת אבות אכן משקף את ניסיון חייו, ובמיוחד יחסו המזהיר והמסתייג מהתקרבות יתר אל החכמים.