יופי של רועה – מערך שיעור

קראו את הסיפור בכיתה (אפשר לתת לאחד הילדים לקרוא – הקטע בעברית ומנוקד – יופי של רועה) או השמיעו את הקריינות שבספר.
לאחר מכן נסו לברר כמה נקודות משמעותיות בסיפור:

א. הצהרת ר' שמעון הצדיק

הסיפור בשם ר' שמעון שהיה כוהן גדול בתקופת בית שני נפתח בהצהרה – מימיי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד.

אשם נזיר טמא הוא קרבן שמביא נזיר שנאלץ להפסיק את נזירותו מפני שהוא נטמא. הפסקת הנזירות כוללת גם את גילוח השער שבמשך ימי הנזירות נאסר לגלח אותו. כדברי הפסוקים:

"כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא… וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם – וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ… וְגִלַּח רֹאשׁוֹ… וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי… וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ, וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם, וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ, כִּי טָמֵא נִזְרוֹ". (במדבר ו, ו–יב).

מדוע לא אכל ר' שמעון אשם נזיר טמא? בתחילת הסיפור איננו יודעים.

ב. פגישת ר' שמעון הצדיק והנזיר

ר' שמעון מתאר את המפגש שגרם לו לאכול אשם נזיר טמא בפעם היחידה בכל כהונתו.

הנזיר שהגיע לבית המקדש להביא אשם טמא פגש בר' שמעון. ר' שמעון התרשם מיפי מראהו ומיפי שערו של הנזיר ושאל אותו מדוע נדר נזירות אם ידע שבסופה של הנזירות יחויב לגלח את שערו היפה?

ג. תשובת הנזיר

תשובתו של הנזיר הפתיעה את ר' שמעון – הנזיר אמר לר' שמעון שהנזירות שלו נועדה לשבור את גאוותו על יופיו. הנזיר סיפר לכוהן שפעם אחת הלך לשאוב מים, ראה את בבואתו במים "ופחז עלי יצרי" – רגע אחרי אותו פחז, נתקף הנזיר ייסורי מצפון – הרי הבבואה שראה כלל אינה שייכת לו – "למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך", עולם השייך לאלוהים ובצו אלוהים סוף כל אדם להיות רימה ותולעה.

בעקבות זאת הכריז הנזיר – "העבודה" – לשון שבועה בעבודת המקדש, "שאגלחך לשמים" – אדור נזירות ובתום הנזירות אגלח את השער לשם שמים.

ר' שמעון הבין שהנזיר דובר אמת ואמר – עליך הכתוב אומר: "איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' (במדבר ו)." – כלומר נדר הנזירות הזה הוא אכן "לה"', אכן נדר טהור.

ד. מה עומד מאחורי מחשבתו של ר' שמעון הצדיק

מסופו של הסיפור אפשר להבין שההתנגדות של ר' שמעון לקבלת אשם נזיר טמא קשורה בחוסר שלמות או בחוסר כנות שהוא ייחס לנזירים.
בתלמוד מופיעים שני הסברים לפגם שעלול להימצא בנדר נזיר:

ה. הסבר התלמוד (א)

בתלמוד הבבלי במסכת נדרים דף ט הציע ר' יונה הסבר:

"כשהן תוהין – נוזרין, וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות – מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה".

ר' יונה הסביר שנזירים שנטמאו כבר אינם שלמים עם נזירותם, מפני שהטומאה מחייבת אותם להתחיל את נזירותם מהתחלה, ולא כל נזיר מעוניין בכך.

ו. הסבר התלמוד (ב)

הסבר אחר המופיע בתלמוד הוא זה של האמורא אביי. לפי אביי, שמעון הצדיק האמין שהנזיר הוא חוטא. מדוע?

אביי מביא את דעתו של ר' אלעזר הקפר המסבירה את החטא:

"רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'".
וכי באיזו נפש חטא זה?
אלא שציער עצמו מן היין".

ר' אלעזר התייחס לפסוק המופיע ביחס לקרבן נזיר טמא, ובו נאמר שהנזיר מביא קרבן "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש". מהו החטא המוזכר בפסוק שעליו צריך לכפר הנזיר? אפשר להבין (כפי שהסביר רש"י), שהנזיר לא נזהר מספיק שלא להיטמא.
ר' אלעזר הציע הסבר מפתיע – החטא שמזכיר הפסוק הוא ההינזרות עצמה.
זוהי עמדה מעניינת מאוד – בהינזרות ממנעמי העולם יש חטא!

יש מקום להציע אפשרות שלישית העולה מהסיפור – שמעון הצדיק התנגד לנזירות מפני שחשש שהסיבות לנדר אינן תמיד כנות. ייתכן שחשש שאדם נודר כדי שיחשבו שהוא צדיק או כדי לשפר את הרגשתו. כאשר נזיר נטמא, אולי ראה בכך ר' שמעון עדות לכך שמקור הנזירות אינו טהור.
רק נזירותו של הנזיר מהדרום זכתה לאמונו של שמעון הצדיק.