אברהם גייגר

אברהם גייגר (1810 – 1874) היה "מורה ההוראה המרכזי של הרפורמה"¹ ואחד מן האידאולוגים המרכזיים שלה. הוא גדל בגרמניה ובילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי, אבל בצעירותו למד באוניברסיטאות גרמניה ואימץ השקפה התפתחותית-היסטורית, שהייתה מקובלת במחקר מדעי הרוח באותה תקופה. בהתאם להשקפה זו, התגבשה תפיסתו כי כל המצוות, המנהגים והמושגים בדת ישראל הם פרי התפתחות היסטורית, וכל אחד ממקורות היהדות – בעיקר התלמוד – משקף את הערכים והנורמות של תקופתו.

קריאתו לשינויים ולרפורמה בדת ישראל, שיתבססו על פרשנות חדשה, "מדעית", של מקורות היהדות העניקה "דחיפה חזקה למחקר ביקורתי בתולדות [עם] ישראל וספרותו".² ראייה היסטורית זו של מקורות היהדות הייתה הצידוק לתיקונים שהציע בדת ישראל, ואשר נועדו להתאים את סדרי הדת ומנהגיה לרוח הזמן ולערכיה של התקופה. לתפיסתו של גייגר, רציפותה של היהדות אינה מבוססת על ההלכה כפי שנקבעה, אלא על "רוח פנימית-יצירתית" המעצבת גם את הדינים והמצוות וגם את העקרונות הדתיים והאידיאלים המוסריים.³ לפיכך קרא לוותר על כל אותם מנהגים ומצוות שאינם אלא פרי התפתחות היסטורית.
אברהם גייגר הדגיש את תפיסת היהדות כשליחות כלל-אנושית ("תעודה"): להפיץ את האמונה השכלתנית באל אחד ובחוקי המוסר – ולבטל את ייחודה הדתי והלאומי.
גייגר, כמו עמיתיו להנהגת הרפורמה, התנגד לציונות המדינית של הרצל ולרעיון התחייה הלאומית בארץ ישראל, והכריז: "ירושלים היא זיכרון נאצל מהעבר וערש דתנו, אך אין בה תקווה לעתיד. חיים חדשים לא ייוולדו שם. אל נא נפריע את מנוחתה."⁴
במשך כ-40 שנה שימש גייגר בתפקידים מגוונים בקהילות של תנועת הרפורמה בגרמניה, ועמדותיו היו לזרם המרכזי של התנועה והשפיעו על האידאולוגיה שלה בהמשך דרכה.