אברהם שלונסקי

אברהם שלונסקי (1900 – 1973) – משורר, עורך, מתרגם ואיש תרבות, "דמות מרכזית בשירה העברית המתחדשת בארץ ישראל."¹ שלונסקי נולד באוקראינה (אז באימפריה הרוסית) – אחד מששת ילדיהם של טוביה וציפורה שלונסקי-² משפחה מחסידי חב"ד שתמכה בציונות הרוחנית נוסח אחד העם.

בגיל 13 נשלח שלונסקי לארץ ישראל כדי ללמוד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב, אך חזר לרוסיה כעבור שנה ולמד בגימנסיה יהודית. לארץ ישראל חזר שלונסקי בגיל 21 עם אשתו לוסיה, וכמו חבריו החלוצים עבד גם הוא כפועל בסלילת כבישים ובבניין וחי זמן מה כחבר בקיבוץ עין חרוד.

בשנת תרפ"ה – 1925, לאחר שנת לימודים בפריז, נענה להזמנתו של ברל כצנלסון, הצטרף למערכת העיתון "דבר" והיה לעורך המדור הספרותי. שנה לאחר מכן היה לעורכו של כתב העת הספרותי "כתובים"³ ובשנת תרצ"ג – 1933 ייסד את כתב העת "טורים" והיה לעורך המדור הספרותי של עיתון "הארץ" (1928 – 1943). לאחר מכן ערך את הרבעון לענייני ספרות, "אורלוגין" (1950 – 1957) ונמנה עם מייסדיה של הוצאת "ספריית פועלים".

אברהם שלונסקי ביקש להשתתף בעיצוב התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל ועסק גם בתרגום יצירות ממיטב הספרות העולמית, בעיבוד מחזות לתיאטרון העברי המתפתח, בכתיבת פזמונים לנשפי פורים ולבימות הסטיריות של תל אביב הקטנה ואף חרז פרסומות באותם ימים רחוקים.

אברהם שלונסקי זכה לפרסים על יצירתו השירית ועל תרגומיו, ובהם פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, פרס ביאליק ופרס ישראל לספרות יפה (תשכ"ז – 1967). הוא נפטר בעיר מגוריו, תל אביב, בשנת תשל"ג – 1973, שלוש שנים לאחר פטירת אשתו (השנייה) מירה, והותיר אחריו את בתו היחידה, רותי אשל-שלונסקי.⁴
אברהם שלונסקי החל לכתוב שירים כבר בנעוריו, ושיר הביכורים שלו – "בדמי ייאוש" – התפרסם בעיתון השילוח בשנת תרי"ט – 1919. שנה לאחר עלייתו ארצה התפרסם שירו הראשון בביטאון "הפועל הצעיר" (תרפ"ב – 1922).⁵

שירתו של שלונסקי היא ביטוי לעולם האכזרי של תקופתו: הפוגרומים ביהודי אוקראינה, המהפכה הבולשביקית, ולאחר מכן – השואה ומוראותיה: מחרוזת שיריו "ממחשכים" מבטאת את תחושת חוסר האונים, המבוכה והחרדה אל מול שואת יהודי אירופה. וכך הוא כותב בשירו "נדר":

"עַל דַעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְׁכוֹל /

וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָׁחוּחַ/

עַל דַעַת רַחֲמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל. /

עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאִיְמוּ מִלִסְלֹחַ /

נָדַרְתִי הַנֶדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל /

לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ".⁶

גם הניכור של העיר האירופית ובדידותו של האדם העירוני משתקפים בשירתו: שלונסקי משתמש בדימוי של עיר החטאים, סדום, לתיאור העיר האירופית מלאת החמס והרוע. הקובץ "אבני גויל" (תש"ך – 1960) עוסק בחרדה משואה עולמית וב"פחד המוות", כשם אחד ממחזור שיריו בקובץ זה. ספר שיריו האחרון – "ספר הסולמות" – יצא לאור בשנת מותו (תשל"ג – 1973). אברהם שלונסקי נחשב לחלוץ המודרניזם בשירה העברית החדשה. ונראה שיותר מכל יוצר אחר הוא השפיע על היצירה הספרותית של דור שלם בזכות פעילותו רבת הפנים כמשורר וכעורך, כמתרגם וכפזמונאי, כמחזאי וכסופר ילדים.
שלונסקי כתב שלושה ספרים לילדים: "עלילות מיקי מהו", "אני וטלי בארץ הלמה" ואת המחזה "עוץ לי גוץ לי" (המבוסס על אגדת העם הגרמנית, רומפלשטיצכן), ויצירותיו היו לחלק מספרות הילדים הקלאסית בישראל. שלונסקי יצר את הסגנון הקונדסי ביצירותיו המחורזות לילדים, ושילב "עליצות קונדסית, וירטואוזיות לשונית, מקצב קולח וחריזה מבריקה."⁷ כחלק מפעילותו התרבותית עסק רבות בתרגום יצירות מופת – מחזות, סיפורים ושירה – שבהם השתמש בלשון העברית לתקופותיה ולרבדיה, יצר חידוש לשון ושילב את שפת הדיבור בלשון הפרוזה.⁸