אהרן דוד גורדון

מבוא

אהרן דוד גורדון (1856 – 1922)¹ נמנה עם הדמויות הבולטות שבאנשי העלייה השנייה, הוגה דעות מקורי "שהגותו הייתה ביטוי "לשאיפות הרעיוניות והמוסריות של הפועלים היהודים בארץ."² א"ד גורדון נולד ברוסיה, ועלה לארץ בגיל 48 כדי לממש את אמונתו בחשיבותם של העבודה והשיבה אל הטבע כמרכיבים מרכזיים בתהליך התחדשותו של עם ישראל.

למרות גילו המבוגר התעקש לעבוד יחד עם החלוצים הצעירים בעבודת כפיים, ולא נרתע מן הסבל הגופני. פציעותיו ומחלותיו לא מנעו מממנו להמשיך וללוות את החלוצים הצעירים, שאתם נדד ממושבה למושבה כשהוא משמש דוגמה ומופת להגשמת הציונות באמצעות עבודה עברית. גורדון האמין כי לעבודה באדמת הארץ יש ערך אנושי ולאומי: היא שתעצב אדם יהודי ויישוב עברי "חדשים ובריאים"³ ותעניק ליהודים את הזכות המוסרית על אדמת מולדתם. בשלהי ימיו הצטרף לקיבוץ דגניה, ושם נפטר בגיל 66 ממחלת הסרטן.

מעט יוצרים: משעבוד פראי לשעבוד תרבותי

מאת:

• אהרן דוד גורדון

"כאלף ושמונה מאות שנה חי עַמֵנוּ במצב

ששום אומה ולשון לא היו יכולות להתקיים בו –

אף אמנם לא התקיימו – והוא התקיים.

שום תנאים קשים ואכזריים, שום ייסורי גיהינום,

שום עלבונות שבעולם, שום קרבנות נוראים, לא העבירוהו על דעתו,

ועצמותו נשארה שלמה ביסודה, אם כי לקויה ברוב בניינה ופגומה מצד צורתה…

כי מה הוא כל האדם (האדם הפרטי והאדם הקיבוצי – העם),

מה כל צורתו האנושית, כל יסוד חייו ועולמו האנושיים,

כל כוחו לחיות חיים אנושיים וליצור חיים אנושיים,

כל כוחו להשיג את העולם הגדול ולברוא את עולמו האנושי –

אם לא עצמותו המיוחדת, ה'אני' המיוחד שלו?

– – – – – –

עם ישראל אין דומה לו, בין במובן הלאומי ובין במובן המדיני,

בקרב כל העמים אשר על פני האדמה.

במובן הלאומי אין עם בעולם, שיהיה כל כך מחוסר כל הסימנים, הנמנים בעם,

כל היסודות שהלאומיות עומדת עליהם

(לשון לאומית אחת, ארץ, חיים כלכליים וחיים חברתיים-לאומיים),

שיהיה כל כך מפוזר ומפורד, בין בבחינת המקום ובין בבחינת הרוח,

ושיתקיים בכל זאת בתור עם.

ובמובן המדיני אין כמוהו עם בעולם, שלא תהיה לו איזו פינה על פני האדמה,

שהיא בפועל שלו, שהיא קניינו הטבעי, החיוני, שרוב מניינו ורוב בניינו חי בה ועובד אותה,

שהוא בעצם שליט בה שליטה של חיים,

– – – – – – –

אין כישראל עם בעולם, שיהיה במובן המדיני תלוי באוויר במשך קרוב לאלפיים שנה

ושבכל זאת ירגיש את עצמו קשור לאדמתו,

ואחרי אלפיים שנה של תליוּת באוויר ישאף להיקלט בקרקעו הטבעי…"

 

---

א"ד גורדון, "משעבוד לגאולה" (או:"משעבוד פראי לשעבוד קולטורי"), בתוך: כתבי א"ד גורדון, הוצאת מפלגת הפועל הצעיר, תרפ"ח – 1928 , כרך רביעי, עמ' 166.

תולדות חייו

אהרן דוד גורדון נולד בכפר באוקראינה בתאריך ו' בסיוון תרט"ז – 1856 לאביו אורי ולאמו דבורה לבית שמשון גורדון. הוא גדל במשפחה דתית, ולאחר מות אחיו נותר בן יחיד ולמד בעיקר בבית – גם לימודי קודש וגם השכלה כללית ושפות, ובהן עברית. כשהיה בן 14 נשלח לעיר וילנה ללמוד בישיבה, ושם למד במשך שנה.

בגיל 21 קיבל פטור משירות בצבא הצאר והתחתן עם קרובת משפחתו פייגה. תחילה התגוררו בני הזוג בבית חותנו, ובשנים שלאחר נישואיו עבד גורדון כמנהל חשבונות בבית החרושת של קרוב משפחתו (הברון גינצבורג). גורדון עסק גם בהדרכת נוער והיה לציוני נלהב.⁴ לבני הזוג נולדו ככל הנראה כמה ילדים, אך רק שניים מהם נותרו בחיים: הבן יחיאל מיכל והבת יעל.⁵ בשנת תרס"ד – 1904 מתו הוריו של גורדון, והוא איבד את מקום עבודתו. וכך בגיל 48 החליט לעלות לארץ – לבדו, כדי להכין את הנדרש לעלייתן של אשתו ובתו.

בארץ הצטרף לחלוצים הצעירים בני העלייה השנייה ועבד אתם ולצדם בכל עבודה קשה. הוא נדד עם קבוצות הפועלים ברחבי הארץ והקפיד לעבוד בקבלנות – ולא כשכיר יומי או חודשי – כדי שלא לקבל הקלות או הטבות בשכרו מפאת גילו המבוגר. גורדון עבד בפרדסי פתח תקווה, בבציר ענבים בראשון לציון, בחפירת תעלות וגם כשומר כרמים ברחובות, ולמרות גילו ומחלותיו סירב להצעות לעסוק בעבודות פקידות ומינהל.⁶ גורדון נהג לנדוד ברחבי הארץ יחד עם הפועלים הצעירים, ובכל מקום חי עם קבוצת פועלים אחרת, יצר אתם קשרים אישיים למרות פערי הגיל, ואף שר ורקד ושוחח אתם, ומכאן כינויו – אדמו"ר.⁷

את השקפותיו ואת דעותיו בענייני השעה פרסם באיגרותיו "מכתבים מארץ ישראל" ובמאמרים שפרסם, ובהם מאמריו בביטאון "הפועל הצעיר". בשנת תרס"ט – 1909 הביא ארצה את אשתו ובתו, והם גרו בצריף שכור בשכונת עין גנים (ליד פתח תקווה), שם גרו באותה תקופה גם י"ח ברנר, ברל כצנלסון ודוד שמעוני (שמעונוביץ'). כעבור שנה נפטרה אשתו, ובשנת תרע"ב – 1912 הוא עזב את עין גנים ונדד עם החלוצים בחוות החקלאיות במגדל, בכנרת, בסג'רה (אילנייה) בתל עדשים ועוד. בתו יעל, שעסקה בהוראת עברית, נדדה כמו אביה בין ריכוזי החלוצים. מפלגת הפועלים הציונית "הפועל הצעיר" הוקמה בסוף שנת 1905 בהשראתו, וחרתה על דגלה את רעיון "כיבוש" העבודה של גורדון.⁸ הוא עצמו השתתף – שנתיים לפני מותו – בוועידה הייסוד של "ההתאחדות העולמית של הפועל הצעיר" (מארץ ישראל) ו"צעירי ציון" (ממזרח אירופה ומרכזה) שהתקיימה בפראג.

בסוף ימיו חלה ולא יכול להמשיך בחיי נדודים. הוא הצטרף לקבוצת דגניה, ושם נפטר ביום כ"ד בשבט תרפ"ב – 1922, 18 שנים לאחר עלייתו ארצה. בצוואתו ביקש גורדון שלא יספידו אותו אלא יוציאו את כתביו לאור.⁹ לזכרו הוקם בדגניה "בית גורדון", ובו ספרייה ואוסף של פוחלצי בעלי חיים וצמחים להמחשת הקשר עם הטבע שאהב. תנועת הנוער "גורדוניה", שהוקמה בשנות העשרים של המאה ה-20, נקראה על שמו.¹⁰

הגותו של א"ד גורדון

"ואני מתחיל הכול מֵחָדָשׁ, הכול מחדש. מן האלף-בית אני מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכול מחדש." כך הצהיר גורדון במאמר שפרסם בשנת תרס"ט – 1909, ובו הציג את רעיון העבודה – לא כאמצעי – אלא כתכלית בפני עצמה:

"לא עבודה לשם מחיה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים – עבודה, אשר אור חדש נוגה עליה… והנה היא אחד מחלקי החיים, משורשיהם היותר עמוקים. ואני עובד…"¹¹

באותה שנה – חמש שנים לאחר עלייתו ארצה – החל גורדון לפרסם מאמרים, מרביתם בכתב העת "הפועל הצעיר", ועל הראשונים שבהם חתם בכינוי "פועל זקן". גורדון הדגיש את מרכזיותה של העבודה כערך אנושי כללי וכערך לאומי והאמין "בכוחה המהפכני והמפרה" של העבודה, של עמל כפיים – ושל השיבה אל הטבע, המביאים להתחדשות פנימית של היחיד. גאולת אדמת הארץ משממונה תעניק ליהודים את הזכות המוסרית על אדמת המולדת וגם תביא "לתחייתו המוסרית והרוחנית של העם."¹²

גורדון האמין בחינוך עצמי באמצעות העבודה והמפגש בין האדם לטבע, במימוש עצמי של היחיד שיביא לחיים בעלי תוכן ומשמעות "כי רק באופן כזה ייפגשו כל היחידים, אם כל אחד ואחד ידע לבקש את דרכו לעצמו". וגם במישור הלאומי קרא "לברוא לעצמנו חיים מתוך עצמנו, על דעת עצמנו ועל אחריות עצמנו".¹³ לפי תפיסתו, היחיד נתבע לשמור על ייחודו גם כאשר הוא פועל במעגלים הרחבים שאליהם הוא משתייך, כגון משפחה ואומה. גורדון התנגד לצבירת רכוש פרטי והיה מקורב מאוד לחוגי ההתיישבות העובדת, אך לא ראה בהתארגנות חברתית מסוימת (כגון – קבוצה או מושב) מסגרת מחייבת ומקודשת. בהגותו הושפע גורדון ממקורות היהדות, ובהם התנ"ך, הקבלה והחסידות והשפיע על הוגים ציוניים דוגמת מרטין בובר וש"ה ברגמן, כמו גם על החלוצים ובוגרי תנועות הנוער של מפלגות הפועלים: הגותו נתנה ביטוי "לשאיפות הרעיוניות והמוסריות של הפועלים היהודים בארץ"¹⁴ והייתה חלק מאישיותו המרתקת של "הפועל הזקן" והמשכיל "עם המעדר בידו".

א"ד גרודון - השיבה אל הטבע

א"ד גורדון היה ההוגה העברי הראשון שהעלה את הסוגיה "האקולוגית-המוסרית".¹⁵ הוא לא היה רומנטיקן ולא הטיף לחזרה אל הטבע ואל החיים בכפר, אך האמין כי החיים בטבע מאפשרים לאדם לגלות את כוחות היצירה שבו: ככל שהאדם מתפתח יותר, ככל "שהרגשתו והכרתו מוסיפות להתעמק ולהתרחב, ואוצר ידיעותיו להתעשר" – כך הוא זקוק יותר לקשר עם הטבע. שהרי האדם המודרני, "בן התרבות החושב והמרגיש" אינו מסתפק במה שהוא מוצא בטבע מן המוכן, אלא "מבקש לחדור לתוך מצפוני הטבע ולראות את הנעלם ממנו" וגם מוציא הרבה מן הטבע, "מבזבז הרבה 'אור'" ולכן עליו "להכניס הרבה".

לַקֶשֶׁר בין האדם לטבע יש אפוא משמעות מיוחדת בעידן המודרני והטכנולוגי:

"האדם, במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע."

לפי תפיסתו של גורדון, "האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג". לאדם יש אחריות על הטבע, ותפקידו להשלים את הטבע ולשכללו – מבלי לפגוע בטבע. כל זאת על ידי עבודה גופנית, עבודת הכפיים והאדמה, המאפשרת לאדם לחיות בטבע, להבין את מגבלות כוחו ולתת ביטוי לשייכותו ליקום: האדם זקוק "לקשר הבלתי אמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע האין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי".¹⁶

א"ד גורדון והיהדות

א"ד גורדון עסק בשאלות היחיד והכלל, בבעיית היהודים בגולה ובשאלת הזהות הלאומית והתרבותית בארץ ישראל המתחדשת, ויש הרואים בו אחד "ממניחי היסוד למחשבה היהודית הדתית הלא אורתודוקסית"¹⁷ גורדון עמד על האנומליה של העם היהודי בתקופת גלותו הארוכה, והדגיש את גדולת הרוח של העם, שהתקיים במשך כאלף ושמונה מאות שנה "במצב ששום אומה ולשון לא היו יכולות להתקיים בו – אף אמנם לא התקיימו – והוא התקיים". ולמרות הנסיבות הבלתי אפשריות "עצמותו נשארה שלמה ביסודה, אם כי לקויה ברוב בניינה ופגומה מצד צורתה".

גורדון גם עמד על סכנת ההתבוללות ואובדן הזהות היהודית של יהודי התפוצות בעידן האמנציפציה: כל שיפור במעמדם ובתנאי חייהם של היהודים הגביר את השאיפה "לטשטוש הצורה הלאומית, להתבוללות, ולאחרונה לטמיעה גמורה."¹⁸ לפי תפיסתו של גורדון, היהודים בגלות מחויבים לזֶהוּתָם היהודית, ועל היהודי בתפוצות "לזכור תמיד, בכל עת ובכל שעה ועל כל מדרך כף רגל את יהדותו… "להיות יהודי ב'אוהלו' או ב'צאתו' או בשניהם גם יחד." לא כך בארץ ישראל: כאן נדרשים החלוצים להתמודד עם האתגר של עיצוב מחדש של חייהם, תוך השתחררות מן הגלות – וגם מן הגלות הפנימית, הגלות שבלב. כאן, בארץ ישראל, "יכולות דעותינו ומחשבותינו להיות אנושיות וטהורות בלי כל גוון, לא יהודי ולא שאינו יהודי, וממילא תהיינה יהודיות באותו המובן, שהן שלנו". גורדון מתבסס על דברי הנביאים – על "המחשבות הגדולות של הנביאים שלנו" ומציין כי הם אינם נוגעים רק לעם ישראל, אלא הם רעיונות אנושיים כללים: "הם חשבו על האלוהים, על האדם, על החיים וכו'" אך מכיוון שנביאים אלו היו יהודים, "אנחנו קוראים למחשבותיהם יהדות". לפיכך קובע גורדון כי "אם בעתיד קרוב או רחוק יהיה ליהודי החדש מה לחשוב ולהגיד על כל אלה הדברים העומדים ברומו של עולם… כי אז יקראו למחשבותיו אלו יהדות", וזאת בלי לבדוק אם רעיונות אלו אכן מתאימים בכול "ליהדות הישנה – או לא."¹⁹

העשרה - קישורים

רשימת כתביו של א"ד גורדון – באתר פרויקט בן יהודה