אלטנוילנד

"אם תרצו -אין זו אגדה", כך כתב בנימין זאב הרצל בעמוד השער של הספר "אלטנוילנד" – "ארץ עתיקה – חדשה".¹ משפט זה היה לסיסמתה של הציונות והוא מזוהה יותר מכול עם דמותו וחזונו של הרצל. "אלטנוילנד" הוא רומן ציוני אוטופי שיצא לאור בשנת תרס"ב – 1902 לאחר שלוש שנות כתיבה.

עלילתו מתרחשת בעתיד, בשנת תרפ"ג – 1923, לאחר הגשמתה המלאה של הציונות. העלילה מתארת את קורותיהם של אציל פרוסי, מר קינגסקורט, ואינטלקטואל יהודי צעיר, ד"ר פרידריך לוונברג, הנוטה לדיכאון ולמחשבות אובדניות.
שני הגיבורים מואסים בחיים המושחתים של אירופה ופורשים לאי בודד באוקיינוס השקט, וכעבור עשרים שנה הם חוזרים לראות מה השתנה בעולם – ובפלשתינה, שבה ביקרו בדרכם לאי הבודד. אז נראתה להם הארץ כפי שראה אותה הרצל בביקורו בארץ (תרנ"ט – 1898) – מוזנחת, שוממה ועלובה. אך בשובם אליה לאחר עשרים שנה הם מוצאים לתדהמתם ארץ חדשה – "כאן נתחולל נס":² מדינה יהודית מודרנית ומפותחת, ובה חברה חדשה המבוססת על אידאלים חברתיים של שותפות, וערבות הדדית, ביטוח בריאות ושירותי סעד.
הבעלות על הקרקעות מבוססת על צדק חברתי ועל העיקרון של החזרת הקרקעות לבעליהן המקוריים בשנת היובל. מפעלי התעשייה, הבנקים העיתונים וכדומה נמצאים בבעלות שיתופית של העובדים והצרכנים. המדינה החדשה נהנית מקדמה טכנולוגית שהשכילה להימנע מן התוצאות ההרסניות של התיעוש: הערים והיישובים מתוכננים להפליא, וכלי התעבורה מבוססים על חשמל ואינם מייצרים זיהום אוויר או רעש.
הארץ מהווה צומת דרכים חשוב, ורשת רכבות האקספרס של אירופה מחוברת לירושלים. תעלת מים מחברת את הים התיכון לנהר הירדן ומשמשת להפקת חשמל – ולשייט.
שני גיבורי "אלטנוילנד" מסיירים ברחבי הארץ בהדרכתו של דויד ליטווק, הנער היהודי העני שאותו הציל ד"ר לוונברג מרעב בווינה כעשרים שנה קודם לכן. ליטווק היה בינתיים לחלוץ, עלה לארץ והתיישב בה, והוא משמש מדריך לשני התיירים.
הוא מסייר אתם בערים ובהתיישבות העובדת ומסביר להם את העקרונות של חברת המופת שהקימו הציונים בארץ החדשה, חברה המבוססת על ערכים של שוויון, ללא הבדלי דת ומעמד. לנשים יש זכות בחירה,³ ועל הצעירים והצעירות מוטלת החובה של שירות לאומי.
החברה החדשה מבוססת על סובלנות ופתיחות, ולכן אינה מעוררת את התנגדותה של האוכלוסייה הערבית, נהפוך הוא: ערביי הארץ לא זו בלבד שאינם רואים ביהודים "פולשים זרים" – אלא מעריכים את תרומת החלוצים לשיפור מצבם: "היהודים העשירו אותנו… הם חיים אתנו כאחים."⁴
החלק החמישי והאחרון בספר⁵ מוקדש לירושלים, "עיר שוקקת רעננות ותפארת נעורים", שבה "רובעים מודרניים עם קווי חשמליות". ואף על פי שהארץ חילונית באופייה – יש בה מרכז רוחני דתי בעיר העתיקה: "בניין עצום ומפואר, שהבהיק בלובן ופז" – הוא המקדש החדש, שנבנה מאבני גזית, כמו בימי קדם, "ושוב התנוססו העמודים… שמאלי בהם נקרא בועז, והימני – יכין. בעזרה עמד מזבח נחושת ענקי… וגם מיכל המים הגדול… הקרוי ים הנחושת" – כמו בימי שלמה המלך.⁶
הספר "אלטנוילנד" עורר התעניינות רבה ותורגם לכמה שפות, ועם זאת זכה לביקורת קשה מבית, בעיקר מצד מתנגדיו של הרצל בתנועה הציונות. אחד העם יצא נגד האופי הקוסמופוליטי של המדינה החדשה כפי שהיא עולה מן הספר, וטען כי תיאור זה נועד למצוא חן בעיני לא יהודים. מרטין בובר טען כי אין בספר "אף סגולה אחת המבטאת את האופי העממי של התחייה העברית".⁷
מבחינתו של הרצל, היה "אלטנוילנד" הטוב מכל ספריו, וסייע לו בשיפור תדמיתו העצמית: הוא הכיר בכך כי "כסופר, כמחזאי, אני נחשב לאפס, פחות מאפס", ואילו כפוליטיקאי זכה למוניטין בינלאומי אף על פי שלא השיג "כמעט כלום", ובכל זאת – "אני חש, אני יודע, כי אני סופר גדול" – שלא השכיל לממש את כישרונותיו בשל הנסיבות שהביאו לרפיון ידיים.⁸
תרגום מקוון של נחום סוקולוב לספר "תל אביב" – באתר פרויקט בן יהודה.