אנה טיכו

אנה טיכו (1894 – 1980) נולדה למשפחה יהודית מרובת ילדים במורביה בשנת תרנ"ד – 1894. בילדותה עברה עם משפחתה לווינה, שם התוודעה לעולם האמנות והיצירה, ובגיל 14 החלה ללמוד אמנות. ארבע שנים לאחר מכן התחתנה עם בן דודה, אלברט אברהם טיכו, שהיה רופא עיניים, והזוג הצעיר עלה לארץ והתיישב בירושלים.

בשנותיה הראשונות בארץ לא עסקה בציור: "התרשמתי מגדולת הנוף, הגבעות החשופות, עצי הזית העתיקים והגדולים והמדרונות החרוצים, הרגשת הבדידות והנצח. הייתי המומה ונרגשת ולא יכולתי לעבוד."¹ האמנות שנוצרה באותן שנים בבצלאל הייתה זרה לטעמה ולא שיקפה לפי תפיסתה את אופייה הייחודי של הארץ.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו בני הזוג לעבור לדמשק,² ורק עם שובם לירושלים בתום המלחמה החלה אנה טיכו לצייר וליצור רישומי פחם ועיפרון של נופי ירושלים וסביבותיה – בדרך כלל נוף של גבעות סלעיות וצחיחות בקווים עדינים, וכן סמטאות ופינות בעיר העתיקה והחדשה.

יצירותיה הוצגו לראשונה בתערוכה שהתקיימה במגדל דויד בשנת תרפ"ד – 1924. במהלך השנים חלה התפתחות ביצירתה: היא החלה לצייר גם בצבעי מים, ונוסף על תיאורי נוף ציירה דיוקנאות ודמויות מירושלים וכן ציורי דומם, ובהם פרחים. ביתם הגדול והיפה במרכז העיר – כיום בית אנה טיכו – שימש גם כמרפאת עיניים וגם כבית מגורים, והיה מרכז חברתי ותרבותי בירושלים של אותם ימים.³

לזוג טיכו היה גם בית ישן במוצא, שבו הרבתה אנה להתבודד ולצייר, ובו מצאה שלווה מעבודתה במרפאה. לאחר מות בעלה בשנת תש"ך – 1960 הקדישה אנה את כל זמנה לציור, נסעה בארץ והחלה לתאר נופים שלא הכירה – עכו, הנגב, ים המלח, ובמקביל המשיכה לצייר את נופי ירושלים.

גם כאשר נחלשה ראייתה והיא כמעט התעוורה – המשיכה ליצור רישומים וציורים. יצירותיה זכו להערכה רבה, והן מוצגות במוזיאונים רבים ברחבי העולם, ובהם המוזיאון היהודי בניו יורק ומוזיאון אשמיליאן באוקספורד, אנגליה. זמן קצר לפני מותה קיבלה את פרס ישראל לאמנות (תש"ם – 1980).

הזוג טיכו היה חשוך ילדים, ואנה – במחוות אהבה לירושלים⁴ – הורישה את כל עזבונה האמנותי למוזיאון ישראל, ובכלל זה הבית על אוספיו האמנותיים וספרייתו, כדי שישמש מרכז תרבות ואמנות פתוח לציבור.⁵