בית המקדש השני

בית המקדש השני נבנה בתקופת שיבת ציון, במאה ה-6 לפני הספירה, בעקבות הכרזת כורש. בנייתו הסתיימה בשנת 515 לפני הספירה בערך. בתקופת הבית השני, מאז ימי שיבת ציון, עמד בית המקדש שבירושלים במרכז חיי העם. בתקופה זו, בניגוד לתקופת הבית הראשון, לא היה מלך בישראל ולא היו נביאים, ולעם ישראל נותרו רק הכוהנים – והמקדש, שהיה המרכז הדתי והלאומי. גם השליטים הזרים, כגון – כורש מלך בבל, אנטיוכוס השלישי ויוליוס קיסר, הכירו במעמדו המיוחד והעניקו ליהודים זכויות מיוחדות עליו.

בתקופת הרומאים, במאה ה-1 לפני הספירה, הרחיב המלך הורדוס את שטח המקדש ואת בית המקדש עצמו והוסיף לו פאר רב. גולת הכותרת של מפעלי הבנייה של הורדוס בירושלים הייתה שיפוצו והרחבתו של בית המקדש השני לכדי "יצירה ארכיטקטונית מרהיבה, שהלמה את מרכזיותו בחיי האומה אשר שלוחותיה היו פזורות על פני העולם הים התיכוני ומעבר לו".¹

גובה הקירות החיצוניים של בית המקדש הגיע עד ל-50 מטר, וכותרות העמודים צופו בזהב. בית המקדש עמד במרכזה של רחבה בנויה שנתמכה בארבעה כתלים עצומי ממדים, שהיו כתליו של הר הבית: כותל צפוני, כותל מזרחי, כותל דרומי וכותל מערבי.

בתקופת הורדוס היה בית המקדש אחד המבנים הגדולים והמפוארים במזרח, ולפי העדות בתלמוד הבבלי, מי שלא ראה את בית המקדש בימי הורדוס "לא ראה בניין מפואר מעולם."² עוד מסופר בתלמוד, שבית המקדש השני שבנה הורדוס היה בנוי מאבני כוחל, שיש ומרמר – אבנים חלקות בצבעים כחול, לבן וירוק. על פי התלמוד, ביקש הורדוס לצפות את אבני המקדש בזהב, ואמרו לו חכמים: "כך יפה יותר, שנראות האבנים כגלי הים".³

מעבר להרחבתו ופיאורו של בית המקדש עצמו, הרחיב הורדוס המלך את כל המתחם של הר הבית כדי לקלוט את עולי הרגל הרבים שהיו פוקדים את בית המקדש בשלוש רגלים. לשם כך פינה הורדוס שכונות מגורים (תמורת פיצוי לתושביהן) והקים קירות תמך חזקים במיוחד למתחם הר הבית. בדרום הר הבית בנה הורדוס את הבזיליקה – בניין מלבני עצום ממדים שהופרד לאורכו בטור עמודים גבוהים ומפוארים, לפי מיטב המסורת של הבנייה הרומית.
הרחבתו של בית המקדש השני נועדה לשפר את יחסיו עם היהודים "ולחפות על הרבה ממעשיו הבלתי פופלאריים" – אך גם לטפח את דימויו ויוקרתו בעיני כולם, יהודים ורומאים כאחד.⁴

בית המקדש השני היה קיים כ-600 שנה ונחרב בידי טיטוס בשנת 70 לספירה, במהלך המרד הגדול של היהודים ברומאים.