גאון

תואר שניתן לראשי ישיבה בבבל במאות 11-7 לספירה (תקופת הגאונים) – ובהם רב סעדיה גאון (רס"ג) ורב עמרם גאון. ראשי הישיבה באותה תקופה היו בעלי מעמד מיוחס, ונחשבו לסמכות העליונה בתחום התורני וההלכתי וגם בתחום הציבורי.
הם היו ממנים ראשי קהילה ודיינים ומפקחים על פקידי הקהילה. החל בתקופה המוסלמית (המאה ה- 7) עבר תפקיד הגאון בירושה מאב לבן או לבן משפחה אחר שנמצא ראוי לתפקיד. וכך היו לימים משפחות של "גאונים". עם זאת, מאחר שלא היה בתפקיד הגאון "הוֹרָשָׁה אבסולוטית", לעתים נתמנו לתפקיד גם זרים שלא מבני המשפחה.¹