גוי של שבת

הביטוי "גוי של שבת" מתכוון למי שאינו יהודי, העושה בשבת מלאכות האסורות על יהודי לפי ההלכה, לדוגמה: הבערת תנור לצורך חימום, הדלקת נרות לתאורה ועוד.¹ המושג "גוי של שבת" אינו נזכר במקורות של חז"ל או של פוסקים אחרים, אך הוא רָוַוח בקרב יהודי אירופה בכינויו ביידיש – שאבעס גוי.²
התורה אוסרת על מלאכה או עבודה בשבת, ואיסור זה חל לא רק על היהודי – אלא גם על אלה הנמצאים ברשותו, ובהם בהמות הבית – "וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ" – וכן כל בני ביתו: "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ… וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים ה 13). ועם זאת, ההלכה מתירה ליהודי ליהנות ממלאכה שעושה נוכרי בשבת – בסייגים ובתנאים מוגדרים הקבועים בהלכה. וכבר במשנה נקבע, שמותר ליהודי ליהנות ממלאכה שעשה הנוכרי בשבת – בתנאי שהנוכרי עושה זאת למען עצמו – ולא למען היהודי, לדוגמה: נוכרי שהדליק נר בשבת לצרכיו – מותר גם ליהודי ליהנות מאור הנר.³ עם זאת, כאשר יהודי נמצא בחברת נוכרי בשבת, ההלכה אוסרת עליו לבקש מן הנוכרי בצורה מפורשת שיעשה עבורו מלאכה האסורה בשבת, כדי למנוע מראית עין של מצב שבו הנוכרי כאילו עובד עבור היהודי בשבת, אלא אם מדובר ב"צורך גדול" – כגון חולה.⁴
ההיזקקות ל"גוי של שבת" נועדה לאפשר ליהודי לשמור על קדושת השבת ועל כל מצוותיה ואיסוריה, וההיתרים התרחבו במשך הדורות בהתאם לנסיבות החיים, לדוגמה: בימי הביניים נקבעה ההלכה, כי בימי החורף הקשים מותר לנוכרי (כגון: שכנה או משרתת נוצרייה העובדת בבית המשפחה) להדליק את האש בתנור בשבת ולחמם את החדר מנימוקי בריאות.⁵ וכך, לפי סיכום מראש עם אנשי הקהילה, היו המשרת או המשרתת הנוצרים באים לבתי היהודים גם בשבתות כדי לעשות את המלאכות הדרושות.⁶
במשך הדורות גדל הצורך ב"גוי של שבת", לא רק בענייני בית ומשפחה – אלא גם בתחומי הכלכלה והפרנסה, ו"גוי של שבת" היה תפקיד קבוע בקהילת היהודים באירופה. הרחבת תחומי פרנסתם של היהודים במאות 16 – 18 והשתלבותם בחיי הכלכלה "העמידו את היהודי לפני קשיים בשמירת שבת על הסייגים המקובלים בה לפי ההלכה". בנסיבות אלו יכלו יהודים להמשיך ולשמור את השבת והחגים רק באמצעות הנוצרי, הגוי, שמילא את מקומו של היהודי. לשם כך נקבעו תקנות והיתרים "עממיים והלכתיים", ובהם שיתופם הפורמלי (והפיקטיבי) של נוכרים בעסקים של יהודים. המטרה שעמדה לנגד עיניהם של פוסקי ההלכה הייתה "להרחיק את היהודי עצמו מתחום העבודה הנעשית ביום הקדוש", ו"גוי של שבת" היה אחד האמצעים באותה תקופה.⁷
סוגיית ההזדקקות ל"גוי של שבת" עלתה בהתיישבות הדתית המתחדשת בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, ובאה לידי ביטוי במחלוקת שפרצה בסוגיית החליבה בשבת. לפי ההלכה, פעולת החליבה אסורה בשבת, אך אי חליבה בשבת גורמת סבל לבהמה, ויש בה עבירה על האיסור של צער בעלי חיים, ולכן התירו לחלוב פרות בשבת באמצעות נוכרי – "גוי של שבת".

חברי הקיבוץ הדתי, ששאפו לחיות בארץ חיים יהודיים "מלאים ושלמים" הסתייגו מהסתייעות בתושבי הארץ הלא-יהודים לביצוע חליבה בשבת.⁸ לעומתם טען ראי"ה קוק, הרב האשכנזי הראשי באותם ימים, שאי אפשר להקים התיישבות יהודית בארץ ללא הסתייעות ב"גוי של שבת", ובאופן כללי – "אי אפשר לְיִישׁוּב יהודי שלא יימצאו בתוכו גם כן נוכרים אחדים, לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להיעשות בשבת ויום טוב דווקא על ידי נוכרים".⁹ בסופו של דבר נפתרה בעיית החליבה בשבת בהתיישבות הדתית באמצעות תקנות הלכתיות ופיתוחים טכנולוגיים.¹⁰

הטכנולוגיה פתרה גם בעיות אחרות הייחודיות להתיישבות הדתית, כגון: השקיית שדות ומטעים בשבתות ובחגים, וזאת באמצעות מערכת השקיה ממוחשבת ואוטומטית.¹¹ עם זאת, יש גם בימינו מפעלים ומוסדות – דוגמת בית החולים "שערי צדק" בירושלים – המעסיקים עובדים שאינם יהודים ונעזרים בהם כ"גוי של שבת".