החתונה במקרא ובמקורות חז"ל
במקרא אין תיאורים של טקס החתונה, אך יש מידע על תהליך הבחירה של בן או בת זוג, כגון בחירת בת זוג ליצחק אבינו. במקורות חז"ל עוצבו נוהלי האירוסין והנישואין וגם טקס החופה ומשתה החתונה.
בתנ"ך אין תיאורים של טקס החתונה, אך יש בו מידע על התהליך הקשור לנישואין ולבחירת בן או בת הזוג. מסיפורי המקרא, דוגמת סיפורו של עבד אברהם (בראשית כד), עולה כי ההורים היו אחראים למציאת בת הזוג (או בן הזוג) לילדיהם.1
לייחוס המשפחתי היה משקל בבחירת בן או בת הזוג. מנהגי החתונה המקראית היו דומים לאלו שרווחו בקרב עמי האזור: הורי החתן נהגו לשלם מוֹהַר לאבי הכלה, מאחר שלפי המנהג הקדום התבססו הנישואין על קניית הכלה בתהליך של מקח וממכר בין אבי הכלה למשפחת החתן – ולא על הסכם בין בני הזוג.2 לעתים העניקו הורי הכלה שפחה לבתם, שתסייע לה בבית בעלה.3
לפי תיאורים מקראיים, ביום החתונה הלך החתן בראש תהלוכה חגיגית אל בית הכלה, כדי להביאה לבית הוריו. החתן היה לבוש בגדי פאר וכתר לראשו – עטרה מיוחדת כגון זו של שלמה המלך "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג 11). גם הכלה הייתה מקושטת בתכשיטים יקרים.4 את האירוע היו מציינים במשתה בנוכחות בני משפחה, חברים ואנשי המקום, והחגיגות נמשכו שבעה ימים.5
בתקופת המשנה והתלמוד החליפה הכתובה את תשלום המוהר, ונקבעה ההפרדה בין שלב האירוסין (=הקידושין) לשלב הנישואין. השמחה העיקרית באותה תקופה הייתה בטקס הנישואין, שבו נכנסה הכלה לבית החתן. לקראת החתונה היו מקימים חופה – חדר סגור, מקושט בבדים מפוארים ויקרים. החתן היה מוביל את כלתו אל חדר החופה באפריון מהודר ברחובות העיר, ושניהם ענדו עטרות לראשיהם.6
הכלה ענדה בדרך כלל עטרה של זר ורדים או הדסים, ורק לעשירות שבהן היו עטרות זהב.7 משתה החתונה היה מלווה בשירה, נגינה וריקודים, והאורחים היו משמחים את הכלה ורוקדים לפניה – "כלה נאה וחסודה".8 והיו שנהגו לשיר לפני הכלה: "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס – ויעלת חן".9