הספר הלבן

"הספר הלבן" הוא כינוי לדו"ח של ממשלת בריטניה ובו החלטות שנגעו להתיישבות יהודים בארץ ישראל ולהגבלה על עליית יהודים לארץ בתקופת המנדט הבריטי (1920 – 1948). לדו"ח הייתה עטיפה בצבע לבן – ומכאן שמו. במשך 28 שנות המנדט הבריטי התפרסמו שישה "ספרים לבנים":

הספר הלבן הראשון התפרסם בשנת תרפ"ב – 1922, ובו נאמר כי בריטניה תמשיך לפעול למען הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל "בזכות ולא בחסד", אך הובהר שלא יהיה בכך לפגוע בזכויות האוכלוסיה המקומית וכי השטח המיועד לבית הלאומי צומצם לארץ ישראל המערבית בלבד ואילו עבר הירדן הופרד משלטון המנדט.

נקבע כמו כן, כי העלייה לארץ תימשך אך תוגבל על פי "כושר הקליטה הכלכלי של הארץ." הספר הלבן השני (תר"ץ – 1930) הדגיש את המחויבות של בריטניה לחיים משותפים ושוויוניים של יהודים וערבים בארץ ישראל, תוך פיתוח שלטון עצמי משותף.

הספר הטיל הגבלות על הפעילות הציונית בארץ ישראל לרבות הגבלות קשות על עליית יהודים ואיסור מכירת קרקעות הכרוכה בנישול של פלאחים ערבים.¹ ספר לבן זה נתפס בתנועה הציונית כמשקף מדיניות אנטי-ציונית. התפטרותו של חיים וייצמן מהנהלת הסוכנות היהודית בעקבות ספר לבן זה והביקורת עליו בפרלמנט הבריטי הביאה לביטולו.

בשנת תרצ"ז – 1937 פורסם הספר הלבן השלישי: בעקבות ההצעה לחלק את הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית (בתוספת מובלעת בריטית) – אסר הספר הלבן השלישי על מכירת קרקעות ליהודים באזורים שנועדו למדינה הערבית, וקבע מכסת עלייה של 8,000 יהודים עד לחודש מרץ 1938 .²

בשנים 1937 – 1938 פורסמו שני "ספרים לבנים" נוספים; הספר הלבן השישי – האחרון והקשה מכולם מנקודת המבט הציונית – התפרסם בשנת תרצ"ט – 1939, ערב מלחמת העולם השנייה והשואה. בספר לבן זה הכריזה ממשלת המנדט הבריטי על כוונתה להקים בארץ מדינה עצמאית לכל תושביה תוך עשר שנים, כאשר היהודים יהוו בה כשליש מהאוכלוסיה. לפיכך הטיל הספר מגבלות חמורות על העליה היהודית.

לפי הספר הלבן, בחמש השנים הבאות יורשו 75,000 יהודים לעלות ובחמש השנים שלאחר מכן יורשו 50,000 נוספים לעלות, אף זאת בתנאי ש"כושר הקליטה הכלכלי של הארץ יאפשר זאת" וכן תותר קליטתם של 25,000 פליטים יהודים.

בתום עשר שנים, קבע הספר הלבן, תופסק העליה היהודית כליל והמשכה יהיה תלוי בהסכמת האוכלוסיה הערבית. על היהודים נאסר לרכוש אדמות בארץ לצורך התיישבות. כתוצאה ממדיניות זו, פליטים שניסו להימלט מאימי המשטר הנאצי לא יכלו להגיע ארצה.

היישוב היהודי בארץ והתנועה הציונית העולמית התגייסו למאבק קשה ועקשני נגד מדיניות זו של המנדט הבריטי בארץ ישראל. גם בן גוריון הגיע למסקנה, שאין מנוס ממאבק בספר הלבן, אך ביקש להימנע ממאבק אלים. משום כך שינה בן גוריון את עמדתו והחל לתמוך בהעפלה הבלתי חוקית: העלאתם לארץ של עולים רבים ככל האפשר דרך הים, ללא אישור שלטונות המנדט ותוך הערמה עליהם, על מנת להציל יהודים מן השלטון הנאצי ולהגשים את הרעיון הציוני.