הצדיק בחסידות

מושג הצדיק הוא מרכזי ביותר בתנועת החסידות ובתורתה, והוא מציין את השינוי והחידוש של החסידות בתחום המנהיגות. ר' יעקב יוסף מפולנאה, אחד מתלמידיו הקרובים של הבעל שם טוב, הגדיר את הצדיק כבן העלית הרוחנית והדתית, שאינו נמנה עם המנהיגות הרבנית הממוסדת של הקהילה ונמצא במעלה גבוהה, מרוחק מפשוטי עם. ועם זאת, הירידה מרום מעלתו ("ירידת הצדיק") היא שלב הכרחי בשליחותו, שנועדה לסייע לפשוטי העם להגיע לתיקון עצמי: "ירידת הצדיק איננה מתבטאת בביצוע חטאים ממש אלא בעצם הקשר הנפשי שקושר הצדיק עם החוטאים שהוא מבקש לתקן".¹ הצדיק היה אפוא המתווך בין המון העם ובין ה'.
הצדיק בחסידות הוא בבחינת "צדיק יסוד עולם"² שבכוחותיו הרוחניים המיוחדים הוא מכוון את השפע בעולם ואף מסוגל לבטל את גזרותיו של ה'. אך עיקר ייעודו של הצדיק – היא שליחותו: הנהגת הציבור. הצדיק הוא המתווך בין העם ובין האל, הוא האחראי לציבור כולו, ולפיכך עליו לרדת מדרגתו הרוחנית הנעלה כדי להעלות את המון העם ולסייע לו בהשגת הדבקות. לשם כך היה הצדיק מעורב עם הבריות – מסתובב ברחובות ובשווקים, מרבה לדבר עם אנשים פשוטים ודבק בהם, כדי להעלות אותם ולהביאם לכלל התעלות. צדיק המנותק מן הציבור מועל בשליחותו ועלול להביא רעה לעולם – "קטרוג על הרבים שלא התעלו". ועוד תפקיד היה לצדיק – "העלאת ניצוצות הקדושה המפוזרים בכל הקליפות של העולם הגשמי."³ בראשית ימי החסידות היה הצדיק נוסע ממקום למקום כדי לפגוש את חסידיו. לאחר זמן התמעטו נסיעותיו של הצדיק, והחסידים הם שהחלו לנסוע ולעלות לרגל אל חצר הצדיק, הרבי, בעיקר בשבתות ובחגים.⁴ חשובות במיוחד היו הסעודות המשותפות בשבת ובחג, הטיש (ביידיש: שולחן), שבהן היה הצדיק נושא דרשות, דברי תורה ומוסר.