ויכוח פריז ושריפת התלמוד

"ויכוח פריז" היה חלק מן המערכה של הכנסייה הקתולית נגד התלמוד הבבלי החל בשנת 1240 ואילך, בעקבות הלשנתו של מומר בשם ניקולאוס דונין. שלטונות הכנסייה טענו כי התלמוד כולל דברי כפירה באלוהותו של ישו וביטויים גסים הפוגעים בו, לצד דברי שקר והבל, סתירות פנימיות רבות וגם תכנים בלתי מוסריים. המאבק של הכנסייה בתלמוד – "ספרה של היהדות" – הביא להחמרה ביחסה אל היהודים ולהשחרת דמותם בסביבתם הנוצרית.¹
ויכוח פריז (1240) היה הראשון בסדרת "ויכוחים" על התלמוד: באחד מימי השבת ציווה האפיפיור על אנשי הכנסייה והשליטים לאסוף את כל כתבי היד של התלמוד ולמסור אותם לחקירה. הפקודה בוצעה בפריז, שבה החל ה"ויכוח" על התלמוד – "ויכוח פריז" – שאליו הוזמנו חכמי היהודים בעיר, ובראשם רבי יחיאל.² הוויכוח היה מעין משפט שבו נאסר על היהודים לעלות טיעונים משלהם אלא רק לענות להאשמות ולהתגונן. בדברי ההגנה על התלמוד הדגיש רבי יחיאל את חשיבותו של התלמוד – "בבת עינינו", והסביר לאנשי הכנסייה כי התלמוד נלמד לא רק בקהילות צרפת – אלא בכל קהילות ישראל, "בבבל ומדי ויוון וישמעאל ובשבעים אומות".³
עמדתם הנחותה והמשפילה של היהודים בוויכוח פריז עולה מן ההשוואה לוויכוח אחר שנערך בספרד כ-20 שנה אחר כך – ויכוח ברצלונה. וסופו של ויכוח פריז העיד על מטרתו: להרשיע את התלמוד, לפסול אותו ולבער אותו מן העולם באמצעות שריפתו בפריז (1242) ולאחר מכן, במשך חמש שנים, גם במקומות אחרים. רק בשנת 1247 נפסקה שריפת התלמוד, בעקבות הצלחתם של היהודים לקבל אישור מן האפיפיור, שקבע כי התלמוד הוא ספר הכרחי לקיומה של היהדות כדת נבדלת.
שריפת התלמוד בפריז לא הייתה המקרה היחיד בימי הביניים שבו נשרף התלמוד או נדון לשריפה: 300 שנה לאחר ויכוח פריז (1509) החליט קיסר גרמניה להחרים את התלמוד ולהורות על שריפתו, גם הפעם – ביוזמתו של מומר. אך הקיסר החליט להתייעץ באנשי אוניברסיטה ומומחים, ואחד מהם – נוצרי שהיה פילולוג, משפטן והומניסט, יוהנס רויכלין – שכנע את הקיסר לחזור בו מכוונתו. כ-50 שנה לאחר מכן באנקונה שבאיטליה, שוב נשרפו כתבי התלמוד, גם הפעם בהוראת האפיפיור.