זכויות העובד – במקרא ובהלכה

חוקי המקרא עוסקים במעמדו של העובד – הפועל או בעל המלאכה – וקובעים את זכויותיו כשכיר שהתחייב לבצע עבודה, אך – בניגוד לעבד – אינו משועבד לה.
חוקי המקרא מציגים דיני עבודה, "שיש בהם השראה לדורות",¹ ובהן: זכותו של הפועל השכיר העובד בכרם, בשדה או בבית לאכול בזמן עבודתו: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ", "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ" (דברים כג 25 – 26).²
חוקי העבודה במקרא כוללים את איסור הלנת שכרו של השכיר: שכיר יום מסיים את מלאכתו עם ערב, ואסור להלין את שכרו עד למחרת אלא יש לשלם לו תוך 12 שעות: "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט 13), וכן: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ… בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ…"³
התורה מדגישה את תלותו של השכיר בשכר עבודתו לצורך קיומו ורואה בהלנת שכר עֲבֵרָה לא רק על דיני ממונות – אלא גם על דיני נפשות:⁴ "כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו (=אל שכרו) הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ." לפיכך התורה מתרה במעסיק המלין שכר עובדיו – "וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כד 14 – 15).
ההלכה הגדירה את זכויות השכיר ביחסיו עם מעבידו, "בעל הבית", והעניקה לעובד מעמד חסר תקדים במערכת המשפט של העולם העתיק: חז"ל קבעו כי "חוזה העבודה מחייב את המעביד… אך אינו מחייב את העובד",⁵ לדוגמה: פועל שהתחייב לעבוד יום שלם – יכול לחזור בו באמצע היום ולהודיע על הפסקת עבודתו.⁶ וכך גם אם התחייב לעבוד שבוע או חודש.
לפי דיני המשפט העברי, רשאי העובד – אך לא המעביד – להתחרט ולחזור בו במהלך עבודתו, ואת שכרו יקבל בהתאם לזמן שעבד. במקרה שבו קיבל השכיר את כל שכרו מראש – יחזיר למעביד את החלק היחסי עבור הזמן שבו לא עבד. זכות זו של העובד מעוגנת ברעיון המכונן של יציאת מצרים ומעמד הר סיני: "'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' (ויקרא כה 54) – עֲבָדַי הם, ולא עבדים לעבדים."⁷ בני ישראל יצאו מן השעבוד במצרים וקיבלו על עצמם את התורה, ומכאן ואילך אין הם עבדים עוד לבני אנוש – אלא הם עַבְדֵי ה' העובדים את ה' בלבד (ולא את מעבידם).
בימי הביניים (המאה ה-15) נקבע בפסיקה כי שכיר המחליט שלא להשלים את עבודתו אינו חייב לנמק למעביד את החלטתו. עם זאת הוגדר בהלכה נימוק שאינו מאפשר לעובד לחזור בו מהתחייבותו, והוא: "מחמת היוקר" – בנימוק שהשכר שעליו הסכים תחילה נמוך מדי, או שבמָקוֹם אחר משלמים שכר גבוה יותר. במקרה זה – מחייבים את העובד ("כופין אותו") לעמוד בהתחייבות ולסיים את העבודה. אך אם מבקש העובד להפסיק את עבודתו מסיבות אחרות, כגון מחלת אשתו או אחד מילדיו – על המעביד לאפשר לו להשתחרר ממחויבותו.
פסיקות אלו מעידות כי בהלכה היהודית "אין שום השתעבדות לעבודה". ובעניין גובה התשלום קבעה ההלכה את העיקרון של "מנהג המדינה", היינו: לפי הנהוג במקום או בתחום המקצועי. עיקרון זה גם קובע אם העובד זכאי להטבות נוספות על שכרו, כגון – שתייה ומזון. ובמקורות חז"ל נזכרים מעין "הסכמי עבודה קיבוציים" של ימינו, ובהם תקנות וכללים הנוגעים לכלל העובדים בתחום – ובהם צַמָרִים וצַבָּעִים (שעסקו בעיבוד צמר לאריגה), נחתומים (אופים), סַפָּרִים וכן בַּלָנִים (עובדים בבתי מרחץ), סַפָּנִים ועוד.⁸
תקנות קיבוציות אלו נועדו לקבוע כללי עבודה ואחריות ולהגן על העובדים מפני שרירות לבו של המעביד.⁹
לצד זכויותיו של העובד קבעה ההלכה גם את חובותיו, כגון: אם קיבל כלי לתיקון, ובמהלך עבודתו קלקל את הכלי – הוא חייב לשלם את הנזק לבעליו. וזאת מאחר שפועלים ובעלי המלאכה הם במעמד של "שומרי שכר"¹⁰ – היינו: מה שנמסר להם לעבודה או לתיקון הוא בבחינת פיקדון שנמצא אצלם למשמרת (תמורת שכר) והם אחראים לשלמותו. ואם גרמו נזק – המעביד או בעל החפץ רשאי לקזז משכרם את דמי הנזק.