חסידי אומות העולם
מושג שקיבל בימינו משמעות מיוחדת בעקבות השואה: לא יהודים, בעיקר נוצרים, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים ללא תמורה. המושג המקורי הוא חידוש של רמב"ם, שהגדיר את מעמדם של נוכרים המקיימים את שבע מצוות בני נח.
המושג חסידי אומות העולם הוא חידוש לשוני של ימי הביניים, ליתר דיוק – של רמב"ם עצמו. מושג זה רווח כיום בלשוננו במשמעות המיוחדת שקיבל בעקבות השואה.1 אך מקורו של הביטוי בספרות ההלכה – ויש לו משמעות דתית ומשפטית הנוגעת להגדרת מעמדם של אותם נוכרים המקיימים את שבע מצוות בני נח.
רמב"ם הבחין בין מי שמקבל על עצמו את שבע מצוות בני נח מתוך שכנוע רציונלי ("'הכרע הדעת") לבין מי שמקבל על עצמו מצוות אלו מתוך אמונה באלוהים, משום שכך ציווה האל. ורק אלו הנמנים עם הסוג השני נכללים, עלפי רמב"ם, בהגדרה של "חסידי אומות העולם". וכל המקיימים את שבע מצוות בני נח מתוך נימוקים מוסריים, ולא מתוך אמונה דתית, נקראים "חכמי אומות העולם". וכך קובע רמב"ם:
"כל המקבל שבע מצוות בני נח ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה… אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם".2