טו באב
טו באב הוא יום של שמחה בתקופת הבית השני – "חג הנוער של ארץ ישראל בזמן הבית השני" (שלמה זלמן אריאל, אנציקלופדיה מאיר נתיב להליכות ומנהגים בישראל, מודן, תשנ"ז – 1997, עמ' 193), והוא נזכר לראשונה במשנה1 כחג עממי, שבו היו "בנות ירושלים יוצאות בִּכְלֵי (=בבגדי) לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לה… ומחוללות (=רוקדות) בכרמים".2 הרווקים היו באים לכרמים, והבנות הרוקדות היו מזמינות את הבנים לבחור לעצמם בנות זוג, בצירוף עצה מועילה: "בחור – שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בַּנוֹי (=ביופי) – תן עיניך במשפחה."
בתלמוד הבבלי3 יש תיאור מפורט יותר של האירוע, ובכלל זה – של דברי הבנות לבנים: לפי המקור שבתלמוד, המיוחסות שבבנות היו מייעצות לרווקים לבחור בת זוג לפי הייחוס המשפחתי – "תנו עיניכם למשפחה"; היפיפיות היו אומרות: "תנו עיניכם ליופי, שאין האישה אלא ליופי"; ואילו המכוערות היו אומרות: "קחו מקחכם לשם שמים" – כדי לקיים את המצווה של הקמת משפחה – "ובלבד שתעטרונו בזהובים" – תקשטו אותנו בתכשיטי זהב, וכך נהיה גם אנחנו יפות.
נראה שטו באב היה במקור, בתקופה קדומה יותר, חג טבע של אמצע הקיץ, שחל בדיוק חצי שנה אחרי טו בשבט, וציין את תחילת היחלשותו של חום השמש: "מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה".4 חז"ל צירפו לחגיגות טו באב אירועים נוספים המצדיקים את אופיו המיוחד של היום, ובהם סיום החרם על בני שבט בנימין בעקבות הרצח של פילגש בגבעה: לבני בנימין הותר ביום זה לבחור להם נשים במסגרת המחולות שנערכו בשילה (תלמוד בבלי, שם).
בימינו מציין טו באב את "חג האהבה" הישראלי.