כפרות
טקס הכפרות מתקיים לפי המסורת בבוקרו של ערב יום הכיפורים (ט' בתשרי) כפעולה סמלית של כפרה על חטאים. באשכנז נהגו לקיים אותו עם תרנגול (או תרנגולות), כנראה בהשפעת הסביבה הנוכרית. ובימינו רבים מקיימים את המנהג באמצעות תרומת כסף למטרות צדקה.
טקס הכפרות נערך לפי המסורת בערב יום הכיפורים (ט' בתשרי) בשעות הבוקר: לוקחים תרנגול (לגבר) ותרנגולת (לאישה), מסובבים סביב הראש ואומרים:
"זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. זה התרנגול ילך למיתה (או: זאת התרנגולת תלך למיתה), ואני אלך ואכנס לחיים טובים, ארוכים ולשלום". את התרנגול (או התרנגולת) שוחטים ומחלקים לעניים.
יש הסבורים שמנהג הכפרות הגיע ליהדות "מעולם הכישוף בסביבה הנוכרית, ולפיכך אפשר למצוא אותו מאוחר יותר באשכנז, מקום שהיהודים קלטו הרבה השפעות עממיות נוצריות… ואילו בספרד בדרך כלל התעלמו [מן המנהג] או התנגדו לו מפורשות".1
וכך מנהג כפרות אינו נזכר כלל בפסיקת רמב"ם ולא היה ידוע בקהילות תימן (ש"י עגנון, ימים נוראים, הוצאת שוקן, תשכ"ח – 1968, עמ' ריג) וחכמי ספרד (ובהם רמב"ן) התנגדו לו, כפי שעולה מפסיקתו של ר' יוסף קארו: "מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר… יש למנוע המנהג" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרה סעיף א). אך ברבות השנים "כבר פשט מנהג זה גם אצל הספרדים ועדות המזרח" (הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת, חלק ב סימן עא).
נראה כי "מנהג כפרות אינו שווה בכל המקומות ולא היה שווה בכל הזמנים ולא היה נוהג בבעלי חיים דווקא" (ש"י עגנון, ימים נוראים, ריב).
ובימינו רבים מקיימים את הטקס באמצעות סכומי כסף הנתרמים לארגונים ולמוסדות צדקה. כאשר משתמשים בכסף לכפרות אומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. זה הכסף ילך לצדקה, ואני אלך ואכנס לחיים טובים, ארוכים ולשלום."
לפי התפיסה היהודית, צדקה היא אחד האמצעים המבטלים את רוע גזר הדין: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" (מתוך תפילות הימים הנוראים).