ישיבות סורא ופומבדיתא
שתי הישיבות העיקריות, "האוניברסיטאות של עם ישראל", מרכזי ההנהגה בבבל (המאות 3 – 11), שבהן פעלו גדולי האמוראים ועסקו בכינוס התלמוד הבבלי ובעריכתו.
שתי הישיבות העיקריות בבבל, ששימשו לסירוגין כמרכזי דת, תרבות והנהגה של יהודי בבל וכלל קהילות היהודים. ישיבת סורא הוקמה בשנת 220 לספירה (בערך) בידי רב, הידוע בכינויו אבא אריכא, שהיה מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.
ישיבת פומבדיתא הוקמה בשנת 260 לספירה (בערך) בידי רב יהודה בן יחזקאל, מתלמידיו של האמורא שמואל, מייסד ישיבת נהרדעא (תחילת המאה ה- 3 לספירה). ישיבות סורא ופומבדיתא התקיימו עד לביטול הישיבות באמצע המאה ה- 11 לספירה (בסוף התקופה התקיימו שתיהן בעיר בגדד). "אל ישיבות בבל נוהרים היו תלמידים מקרוב ומרחוק. אלו היו 'האוניברסיטאות' של עם ישראל".1
בישיבות אלו פעלו גדולי האמוראים, חכמי התלמוד, ובהם רב, מייסד ישיבת סורא, שפעילותו בתחום המשפט, ההלכה, האגדה ולימוד התורה היו הבסיס לתלמוד הבבלי; אביי (278 – 338 לספירה) ורבא (270 – 350 לספירה), שהחלו בכינוס החומר התלמודי, בעריכתו ובסידורו לפי נושאים; ורב אשי (335 – 427 לספירה), שהמשיך את עבודתם והיה עורכו של התלמוד הבבלי.