כיבוד הורים ומורים

מצוות כיבוד הורים – "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ 12) – היא הדיבר החמישי בעשרת הדיברות, והיא חוזרת בספר דברים (ה 15), ובניסוח שונה במקצת – בספר ויקרא (יט 3): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ".¹ התורה מבטיחה שכר על כיבוד הורים: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים ה 15), ואילו המקלל את אביו ואמו או מכה אותם – "מוֹת יוּמָת" (שמות כא 16 – 17).

חשיבותה של מצוות כיבוד הורים באה לידי ביטוי גם בפרשת הקללות: הקללה הראשונה נוגעת לעובדי אלילים, והשנייה – לזלזול בהורים:² "אָרוּר מַקְלֶה (=מזלזל ב)אָבִיו וְאִמּוֹ" (דברים כז 16). הנביא יחזקאל מונה את הזלזול בהורים כאחד מחטאי העם: "אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ" (יחזקאל כב 7), ושלמה המלך מייעץ: "שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ" (משלי כג 22)³ ומציין את התוצאות החמורות של ההתעלמות מציווי זה (ל 17).
במקורות חז"ל נזכרת מצוות כיבוד הורים כאחת משלוש המצוות ש"אדם אוכל מפרותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא."⁴ ועוד נאמר, כי "גדול הוא כיבוד אב ואם, שהעדיפוֹ הקדוש ברוך הוא יותר מכיבודו."⁵

חז"ל השוו בין כיבוד ההורים ליראת האל ובכך הוסיפו היבט של רוממות ליחס הראוי להורים,⁶ שהם שותפים לאל בהבאת ילדים לעולם:"שלושה שותפין הן באדם: הקב"ה (=הקדוש ברוך הוא), ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דָרְתִי (=גרתי) ביניהם וכיבדוני."⁷ מקורות חז"ל מעידים על התפיסה כי "קיים קשר הדוק בין יציבות הקשר המשפחתי והיכולת של הבן לקבל את המעמד המיוחד של ההורים לבין פיתוח היכולת שלו לקבל עול מלכות שמיים."⁸ ואף על פי שהמצווה מנוסחת בלשון זכר ופונה אל הבן – ספרות ההלכה עומדת על כך שהיא חלה במידה שווה גם על הבן וגם על הבת.
פירוט הציוויים הקשורים לכיבוד הורים אינו נזכר בתורה והוא מופיע במקורות חז"ל, המציגים חובות (עֲשֵׂה ולא תעשה) של הילדים כלפי הוריהם, ובהם: הדאגה למזונו וללבושו ולכלל צרכיו של ההורה – לצד איסורים המתחייבים מיראת הכבוד להורה: "לא יישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו."⁹

את מרכזיותה של מצוות כיבוד הורים ממחישים חז"ל בסיפורים רבים, דוגמת מדרשי אגדה על כיבוד אב של עשיו ועל יחסם של חכמים להוריהם, כגון הסיפור על רבי טרפון, ש"הייתה לו אם זקנה. כל פעם שהייתה רוצה לעלות למיטה – גחן לה ועלתה עליו. וכשהייתה יורדת – ירדה עליו."¹⁰ חז"ל מביאים גם דוגמאות של נוכרים (עובדי אלילים) שהצטיינו בכיבוד הורים, כגון דמא בן נתינה מאשקלון.¹¹ חז"ל גם הגדירו כיבוד הורה כמילוי רצונו, גם במקרים שבהם רצון זה נראה (לילדיו או לזולתו) כביזויו של ההורה.¹²
מצוות כיבוד הורים באה לידי ביטוי בעיקר בזקנתם של ההורים, בשלב שבו הילדים אינם זקוקים עוד להוריהם, והתפקידים מתהפכים: ההורים מתקשים לתפקד ולדאוג לעצמם וזקוקים לילדיהם. ההלכה דורשת מהאדם לדאוג להוריו כל ימי חייו – גם לעת זקנתם, לאחר שסיימו זה מכבר את תפקידיהם במילוי צורכי ילדיהם.

והרמב"ם פסק: "כיבוד אב ואם מִצְוַות עֲשֵׂה גדולה", ואף התייחס למצבים שבהם "נטרפה דעתו של אביו או של אמו" ופסק כי יש להשתדל "לנהוג עמהם כפי דעתם – עד שירוחם עליהן", ואם מצבם קשה מאוד – "יניחם… ויצווה אחרים להנהיגם (=לטפל בהם) כראוי להם".¹³ מצוות כיבוד הורים חלה גם במקרה של הורה שהוא "בעל עבירות",¹⁴ וחז"ל הרחיבו את מצוות כיבוד הורים וכללו בה גם את אשת האב (שאינה האם הביולוגית), את בעלה של האם (שאינו האב הביולוגי), ויש שהוסיפו גם את החובה לכבד את האח הגדול.¹⁵
מצוות כיבוד מורים אינה מן המקרא – אלא ממקורות חז"ל, שהוסיפו על מצוות כיבוד אב ואם את המצווה לכבד את הרב – מורו ורבו של האדם: "ומורא רבך – כמורא שמים".¹⁶ והרמב"ם פסק: "כשם שאדם מְצוּוֶה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו."¹⁷ וכאשר הרב הוא המחנך ומורה הדרך המובהק – ולא האב, יש קדימות לכיבוד הרב על פני כיבוד ההורה, מכיוון ששניהם – גם האב וגם בנו – "חייבין בכבוד רבו." ¹⁸ובתפילת יום הכיפורים נוהגים להתוודות בין השאר על "חטא שחטאנו… בזלזול הורים ומורים".