לאדינו

מבוא

לאדינו, הספרדית-היהודית הקרויה בפי דובריה גם ספניולית, היא במקורה הספרדית של ימי הביניים, שפתם של מגורשי ספרד "שליוותה אותם בארצות פזוריהם, ועתה היא בסכנת הכחדה."¹ במהלך הדורות התפתחה תרבות עשירה בלאדינו, ובה פרשנות וספרות תורנית, שירה ופרוזה, מחזות, עיתונים וכתבי עת.
הלאדינו – כמו שפות יהודיות אחרות – נכתבה במשך מאות שנים באותיות עבריות (בכתב רש"י),² ובמהלך ההיסטוריה התקיימו יחסי גומלין בין הלאדינו לעברית. בשנים האחרונות יש התעניינות מחודשת – אקדמית ותרבותית – בלאדינו ובמורשתה, אך דוברי הלאדינו בישראל הולכים ומתמעטים. הלאדינו – בניגוד ליידיש – חדלה לשמש בימינו כשפת דיבור, ונראה שהיא "עתידה להיעלם כלשון חיה במותם של אחרוני דובריה כלשון אם".³

כדי לשמר את השפה ואת תרבותה חוקקה הכנסת את "חוק הלאדינו" (תשנ"ז – 1997), ואוהבי הלאדינו מקווים לטוב ואינם מרימים ידיים.⁴

קיצור תולדות הלאדינו

מקורה של הלאדינו בספרדית של המאה ה-15, אך התפתחותה כשפה יהודית עצמאית החלה לאחר גירוש ספרד, עם ניתוקם של היהודים מספרד ומשפת האם הספרדית.⁵ המגורשים הפיצו את שפתם בארצות שאליהן הגיעו, בעיקר ברחבי האימפריה העות'מאנית, ושם ספגה הלאדינו השפעות של לשונות אחרות, ובהן עברית, תורכית ושפות בלקניות.

עם התפתחותה של הלאדינו כשפה מדוברת המושפעת מסביבתה, נוצרו הבדלי דיאלקטים בין קהילות ישראל שבהן דיברו לאדינו, בעיקר בין שתי קבוצות: הקבוצה המזרחית (תורכיה ורודוס) והקבוצה המערבית (סלוניקי, בוסניה, סרביה ובולגריה).⁶

במקביל הלך והעמיק הפער בין הלאדינו המדוברת ובין זו הכתובה, שהמשיכה לשמור על אחידותה, ועד המאה ה-20 המשיכה להכתב בכתב עברי, בלי ניקוד. עובדה זו אפשרה את הפצתם של טקסטים בקרב דוברי הלאדינו לתפוצותיהם.

בתחילת המאה ה-18 חלה נסיגה במצבם התרבותי והכלכלי של היהודים הספרדים באימפריה העות'מאנית: ידיעת העברית התמעטה מאוד, ואתה היכולת לקרוא טקסטים בעברית. הרבנים, שחששו מפגיעה בהמשך הקיום היהודי, החליטו להשתמש בלאדינו כמנוף להחייאה דתית ותרבותית. וזאת באמצעות תרגום ללאדינו של יצירות תורניות, ובראשן התנ"ך, לצד כתיבת יצירה דתית מקורית בלאדינו.

באמצע המאה ה-19 הגיעה ההשכלה לאימפריה העות'מאנית, ויחד עם תהליכי מודרניזציה וחילון הביאה לפריחת עיתונות הלאדינו והיצירה המקורית בתחום הספרות והתיאטרון. במאה ה-20 חל שינוי ניכר בכתב ובכתיבה, והאותיות הלטיניות החליפו בהדרגה את הכתב המסורתי שהיה כאמור באותיות עבריות.⁷ באותה תקופה היגרו רבים מן היהודים הספרדים לארצות הברית, לאמריקה הלטינית, לצרפת ולישראל, ותוך דור או שניים חדלו המהגרים וצאצאיהם לדבר לאדינו.

בפתח המאה ה-21 אין ילדים ששפת האם שלהם היא לאדינו – ובכך שונה גורלה של הלאדינו מגורלה של היידיש: היידיש ממשיכה להתקיים כשפת אם מדוברת וכתובה בקהילות החרדים בארץ ובעולם. לא כך הלאדינו: מרבית היהודים-הספרדים אמצו את השפות בארצות מגוריהם וניתקו את הקשר עם הלאדינו. ועם מותם של אחרוני דובריה – תיעלם כנראה הלאדינו כלשון חיה. "רק העיסוק האקדמי בלשון ובספרותה הוא המתפתח בשנים האחרונות."⁸

היצירה בלאדינו

היצירה הספרותית בלאדינו ליוותה את חייהם של היהודים הספרדים מאז גירוש ספרד, ועיקר פריחתה – עד לאמצע המאה ה-19. כבר בדור הראשון שאחרי הגירוש, בתחילת המאה ה-16, נכתבו (בקושטא ובסלוניקי) תרגומים חדשים בלאדינו לתנ"ך, והם זכו לתפוצה רחבה – "מאיזמיר עד ונציה ומפיזה ועד וינה".⁹

אחר כך תורגמו ללאדינו ספרי הלכה ופסיקה, ובהם שולחן ערוך, ספרי מוסר דוגמת חובות הלבבות וכן פיוטים ותפילות, ונכתבה ספרות תורנית מקורית העוסקת בדינים ובמנהגים.¹⁰ בספרות מקורית זו בלטה היצירה "מֵעַם לוֹעֵז" – סדרת ספרי פרשנות על חמישה חומשי תורה ומקצת ספרי נ"ך. הביאור לכל ספר הציג מדרשים, דברי מוסר, הלכה ומנהגים – והכול בלאדינו, כמובן.¹¹ סדרה זו זכתה לתפוצה רחבה בכל קהילות דוברי הלאדינו, ומקצתה תורגם לערבית ולעברית. תחום יצירה עשיר וייחודי הייתה הרומנסה, אחד מ"נכסי הרוח היותר ידועים והיותר נפוצים של תרבות הלאדינו".¹² היצירה הגדולה ביותר בשירת הלאדינו נכתבה במאה ה-17 – קופלאס די יוסף הצדיק, שנכתבה בידי אברהם טולדו ומתארת את עלילותיו של יוסף המקראי.¹³ בעת החדשה תורגמו ללאדינו יצירות ממיטב ספרות העולם, ונכתבו רומנים ומחזות מקוריים "שערכם הספרותי בדרך כלל אינו רב ביותר".¹⁴ בלאדינו התפתח גם תחום העיתונות, שניצניו במאה ה-17,¹⁵ ועיקר פריחתו במחצית השנייה של המאה ה-19, עם חדירתה של ההשכלה לאימפריה העות'מאנית. בתקופה זו שימשה עיתונות הלאדינו כלי מחנך ואמצעי לעיצוב תרבותם של היהודים הספרדים: היא שימשה בימה לפרסומן של יצירות ספרותית – רומנים, מחזות ושירה מודרנית.¹⁶ עיתונות הלאדינו חינכה דורות של קוראים, הפיצה את ערכי היהדות ומילאה תפקיד חשוב בהטמעת רעיון התחייה הלאומית.

הלאדינו במדינת ישראל

בימינו מרוכזים רוב דוברי הלאדינו במדינת ישראל. כמחצית מקהילות היהודים דוברי הלאדינו באירופה הושמדו בשואה, בארצות הבלקן – סרביה, בוסניה, רומניה ובולגריה וכן סלוניקי. עלייתם לישראל של שרידי קהילות היהודים מארצות אלו וכן של יהודי בולגריה ותורכיה הביאה לריכוזם של דוברי הלאדינו בישראל. ב-20 השנים הראשונות למדינה פעלו בארץ אמצעי תקשורת בלאדינו – עיתונים ושידורי רדיו (קול ישראל) – שסייעו בקליטתם של דוברי הלאדינו ובהשתלבותם בחברה הישראלית.

עם חלוף הזמן התערו העולים וילדיהם בארץ – וקנו שליטה בשפה העברית. הלאדינו חדלה לשמש כשפתם של היהודים הספרדים וצאצאיהם, וכך הלכו והתמעטו דוברי הלאדינו במדינת ישראל – מגמה שנמשכת ואף מתעצמת עם מותם של בני דור דוברי הלאדינו. ההתעניינות בשפת ובמורשתה היא נחלתם של חובבי לאדינו, בעיקר צאצאיהם של היהודים הספרדים, וכן של חוקרים באוניברסיטאות ואנשי תרבות. התעוררות מחודשת של ההתעניינות בלאדינו הייתה בשנת תשנ"ב – 1992, במלאות 500 שנה לגירוש ספרד: בארץ ובעולם התקיימו כנסים רבים, ונעשו מחקרים על תרבותם של יהודי ספרד ועל לשונם.

הכנסת חוקקה את "חוק הרשות הלאומית לשימור לתרבות הלאדינו" (תשנ"ז – 1997) במטרה להציג לכלל הציבור את תרבות הלאדינו, לעודד מחקרים ופרסום יצירות מקוריות ומתורגמות ולעסוק באיסוף ובתיעוד של התרבות העממית בלאדינו.¹⁷ וכך מתקיימות בימינו פעילויות תרבות בלאדינו: רבעון – "אקי ירושלים" (כאן ירושלים) בכתב לטיני; פרסום יצירות מאוצרות השירה והדרמה בלאדינו בצירוף תרגום אמנותי לעברית; כתיבת מילון לאדינו-עברי רחב היקף, ראשון מסוגו בתולדות מילונאות הלאדינו.¹⁸

החל בשנת תשס"ג – 2003 מתקיים בארץ פסטיבל שנתי – פסטיבלאדינו, ונערכים כינוסים של חוקרי הלאדינו ושל חובביה, דוגמת הכנס "היהודים הספרדים ושפת הלדינו".¹⁹ האוניברסיטאות מציעות קורסים ללימוד שפת הלאדינו ותרבותה, וברשת האינטרנט פעילה קהילה וירטואלית של דוברי לאדינו.²⁰

לאדינו - ועברית

מקורה של הלאדינו בספרדית הקסטילית, אך מאחר שהיא שפתם של היהודים הספרדים, יש בה מילים וביטויים מן העברית. תופעה זו קיימת בעיקר בשפה הכתובה ופחות בלשון הדיבור, והיא בולטת ביצירה התורנית.²¹

וכך מוצאים בספרות הלאדינו מאות מילים שמקורן בעברית, כגון: הסלחה (הצלחה), ברכה, עין הראח (עין הרע), מזאלאדו (בר מזל), דימאזאלאדו (ביש מזל), חאנופוזו (חנפן). מקצת המילים העבריות קיבלו בלאדינו משמעות חדשה, שונה מזו המקורית, לדוגמה: מציאות (=תוכן), חד גדיא (=אספסוף), מים עזים (=יין), מעלה-מטה (=בערך).
עד סוף המאה ה-19 הייתה הלאדינו אחת השפות הנפוצות ביותר ביישוב היהודי בארץ ישראל, והיא המשיכה לשמש כשפה שנייה גם בתחילת המאה ה-20,²² והייתה לה "השפעה ניכרת" על תחיית הלשון העברית "בעיצובה הראשוני" – מבחינת אוצר המילים, ההגייה ועוד.³² הלאדינו השפיעה על העברית החדשה גם בדרכים גלויות וישירות וגם בדרכים סמויות, ובכלל זה – בתיווך היידיש. וכך הגיעו לעברית המדוברת הבורקאס, החמינאדוס והקאלאב'אסה.²⁴ ועוד הגיעו לעברית – בתיווך היידיש – הַפַּיְלָה (בלאדינו: סיר בישול, ביידיש ובעברית: גיגית), הספונג'ה, הפנטופלאך (בלאדינו פנטופלאס = נעלי בית).
העברית המדוברת אימצה את המשמעות שהעניקה הלאדינו לביטויים עבריים, וכך הישראלי לפעמים אוכל אותה גם בלי לפתוח שולחן (=בלי להכין כיבוד מפואר) ומשתדל לא להוציא לאף אחד את הנשמה (=לא להתעלל בו), והעיקר – לא להרים ידיים (=לא להתייאש). ותיאור מצב זה אינו משנת תרפפ"ו²⁵ – אלא מימינו אלו ממש.

העשרה - קישורים

אתר של הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו

מרכז משה גאון לתרבות הלאדינו – באתר אוניברסיטת בן גוריון

מאמר של רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: הגיעה שנת תרפפ"ו, על מילים בעברית שמקורן בלאדינו – באתר nrg

מאמר מאת שמואל חגי, מעם לועז, פירושו של ר' יעקב כולי – באתר דעת

אתר לדוברי לאדינו

אתר תרבות הלאדינו – מידע על פעילויות של שוחרי לאדינו ביישובים בארץ ועל קורסים אקדמיים באוניברסיטאות ללימודי לאדינו – באתר

פורום תרבות הלאדינו – באתר תפוז