מַחְבֶּרֶת (מקאמה)
סיפור קצר ומחורז שמקורו בשירה הערבית בספרד של ימי הביניים. המקאמה ("מחברת") הייתה לחלק משירת החול העברית בזכות תרגומיו וכתיבתו של יהודה אלחריזי, והגיעה גם ליצירה היהודית בתימן וגם ליצירה בימינו.
יצירה ספרותית שמקורה בשירה הערבית בספרד, ומשם הגיעה ליצירה העברית. המילה "מקאמה" פירושה מקום אסיפה, ומכאן התגלגלה המשמעות לאסיפה, התכנסות לשמיעת נאום או סיפור בעל-פה.
המַחְבֶּרֶת, המקאמה, היא סיפור קצר ומחורז, בעל תבנית קבועה שכללה במקור שתי דמויות: דמותו של המְסַפֵּר, בן דמותו של המשורר; ודמות הגיבור שעליו המשורר מספר, והוא בדרך כלל עני ורמאי, נע ונד, פוחז והולל ש"דיבורו שנון ומבריק, ומפליא את שומעיו בהמצאותיו". הוא מרבה להקניט את המְסַפֵּר המאיים לנטוש אותו, אך לא מממש את איומיו.
מאחר שהמקאמה נועדה לשעשע, היא נכתבה בסגנון קליל עד כדי ליצנות, תוך שילוב "קלות דעת וחידוד".1
מחבר המקאמות הערבי המפורסם ביותר היה אלחרירי הבצרי, שיצירותיו זכו לתפוצה רבה ותורגמו לעברית על ידי יהודה אלחריזי. המשורר העברי הראשון שכתב מקאמות היה שלמה אבן צקבֵל, שחיבר מַחְבֶּרֶת, מקאמה, בשם: "נאום אשר בן יהודה" העוסקת בשעשועים ובמעשי אהבהבים. אך הבכורה על סוג זה של יצירה שמורה ללא עוררין ליהודה אלחריזי ולספר המקאמות שכתב – "ספר התחכמוני".
בזכות תרגומיו ויצירתו של אלחריזי הייתה המקאמה לחלק משירת החול בספרד, ואף קיבלה את השם העברי "מחברת". כ-300 שנה אחרי אלחריזי ובהשפעתו כתב יחיא אלצאהרי מתימן את "ספר המוסר" – ספר מקאמות בהשראת "ספר התחכמוני".
המקאמה – היא המחברת – קיימת גם ביצירה העברית של ימינו: פזמונאים ויוצרים כותבים מקאמות בנושאים אקטואליים שעל סדר היום, ובכלל זה נושאים פוליטיים, דוגמת המקאמות של חיים חפר שהתפרסמו כטור קבוע בעיתון "ידיעות אחרונות".