מַעֲשֵׂר

חוקי המקרא מחייבים להפריש עשירית מן היבול השנתי ומן החי (בהמות שנולדו במשך השנה). חלק זה נקרא בלשון המקרא: מעשר. במקרא נזכרים סוגים שונים של מַעַשְׂרוֹת, שהיו ניתנים ללוויים או לעניים – או שבעליהם אכלו אותם בירושלים. על פי חוקי המקרא היו מפרישים מעשר ראשון מן היבול השנתי שכלל דגן (תבואה), תירוש (יין) ויצהר (שמן). את המעשר הראשון היו מעניקים ללוויים, בני שבט לוי שהיו משרתים בבית המקדש ולא הייתה להם נחלה משלהם (במדבר יח 21). לאחר הפרשת מעשר ראשון חוזרים ומפרישים עוד מעשר מן התבואה בלבד – מעשר שני, השייך לבעלים בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית במהלך מחזור השמיטה בתנאים מסוימים: הבעלים מביאים את המעשר לירושלים ואוכלים אותו שם או פודים את המעשר בכסף, ומעלים את כסף הפדיון לירושלים ושם קונים בו צורכי מזון.
פעמיים במהלך מחזור של שבע שנות שמיטה מעשר שני הופך למעשר עני – בשנה השלישית ובשנה השישית של מחזור השמיטה (דברים יד 28). מעשר עני מיועד לנזקקים למיניהם: "ללוי, לגר, ליתום, לאלמנה" (דברים כו 12).
את המעשר הזה, שהוא כאמור רק מן התבואה, משאירים בגורן, וכל הנזקקים רשאים לבוא ולקחת ממנו. לבעל השדה אסור לייעד את המעשר לעניים מסוימים או למנוע אותו מאחרים. רק במקרה שלא באו נזקקים לגורן, בעל השדה רשאי לחלק את המעשר לעניים לפי בחירתו. מנהג מאוחר יותר מתקופת המשנה והתלמוד הוא מעשר כספים, שגם הוא נועד לנזקקים. מעשר זה מבוסס על נדרו של יעקב בדרכו לחרן: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי… וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח 20-21).
גם היום יש המקפידים להפריש עשירית (10%) מהכנסותיהם למטרות צדקה. וחקלאים במדינת ישראל המבקשים לקבל תו כשרות מפרישים מעשר מיבוליהם.