מעוז צור ישועתי

פיוט שנוהגים לשיר בחנוכה אחרי הדלקת נרות חנוכה. המנגינה המסורתית של מעוז צור מבוססת על שיר לכת גרמני עתיק. הפיוט נכתב במאה ה-13 בגרמניה, לאו דווקא לחנוכה,¹ כנראה על רקע רדיפות היהודים בגרמניה (ובאירופה בכלל) באותה תקופה.

במקור היו בפיוט חמישה בתים (ולא שישה). האותיות הראשונות בחמשת הבתים של השיר מצטרפות למילה מרדכי – שמו של מחבר הפיוט. הבית השישי והאחרון של "מעוז צור" חובר כנראה בתקופה מאוחרת יותר. למסקנה זו הגיעו משום שבית זה של השיר חסר בסידורים רבים.

עם זאת יש הסבורים כי הבית האחרון אינו תוספת מאוחרת וכי השמטתו מסידורים רבים באה "מפני דרכי שלום", מתוך רצון להימנע מן הקריאה לנקמה הכלולה בו – "נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה". חיזוק לסברה זו מוצאים בנוסח רווח אחר, שבו הוחלפה השורה הקוראת לנקמה בשורה הקוראת לישועה: "עשה נא למען שמך, להיות לנו תשועה".

הבית הראשון בפיוט מתאר את הקמת בית המקדש (לעתיד לבוא) ואת חנוכת המזבח בשמחה ובהודיה, כאשר תבוא הגאולה לעם ישראל. כל אחד מארבעת בתי הפיוט הבאים (בתים 2 – 5) מתאר אירוע קשה שקרה לעם ישראל מידי אויב לאורך ההיסטוריה היהודית ואת ההצלה שהצילם אלוהים מידי אותו אויב.

כל אחד מן האירועים והאויבים המתוארים בפיוט שייך כאמור לתקופה היסטורית אחרת; והם מתוארים לפי הסדר, מן העבר הרחוק יותר – פרעה מלך מצרים – ועד ליוונים של ימי החשמונאים. הבית השישי והאחרון, רומז כנראה לרדיפות הקשות שסבלו היהודים תחת שלטון הנוצרים באירופה בזמנו של מחבר השיר (ימי הביניים). כאן אין תיאור של הצלה (שלא הייתה ליהודים באותה תקופה), אלא רק של בקשה להצלה בעתיד ולנפילתן של המלכות המשעבדת את העם היהודי.

מעוז צור ישועתי - מילות הפיוט בצירוף פירושים

בית 1

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי

וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ,

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ

מִצָּר הַמְנַבֵּחַ,

אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר

חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

מעוז צור ישועתי: כינויים לה', שהוא מחסה – כמו מבצר (מעוז) וכמו סלע (צור).

נאה: מתאים, ראוי. לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ,

תיכון בית תפלתי: תכונן, תבנה, את בית המקדש.

ושם תודה נזבח: שם, בבית המקדש, נביא לך זבח תודה – קורבן שמקריב אדם כדי להודות על חסדו של ה'.

לעת תכין מַטְבֵּחַ: בזמן שתעשה טֶבַח, הֶרֶג.

מצר המנבח: לאויב המקלל והמגדף [את עם ישראל או את ה'].

אגמור בשיר מזמור חנוכת המבח: אסיים את טקס חנוכת המזבח במזמור, בשיר הלל.

בית 2

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי

בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה,

חַיַּי מֵרְרוּ בְּקֹשִׁי

בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה,

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה

הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה,
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ

יָרְדוּ כְאֶבֶן מְצוּלָה.

 

רעות: צרות.

כלה: נגמר.
חיי מיררו בקושי: מיררו את חיי בעבודה קשה, כמו שכתוב בספר שמות (א 14 – 15) : "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה…"
מלכות עגלה: כינוי לממלכת מצרים העתיקה, כמו שכתוב בירמיהו (מו 20): "עגלה יפה-פיה מצרים…"
ובידו הגדולה: הכוונה ליכולתו הגדולה של ה', כפי שהיא מתוארת בספר שמות (יד 31) בתיאור יציאת מצרים (בקריעת ים סוף): "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים…"
הסגולה: עם ישראל, שהוא עם סגולה – עם נבחר, שונה ומיוחד. וכך מסופר בספר שמות (יט 5) בסיפור מעמד הר סיני, שבו הבטיח ה' לבני ישראל "והייתם לי סגולה מכל העמים…"
הוציא את הסגולה: הוציא את בני ישראל, את עם הסגולה, ממצרים.
מצולה: [ל]מים עמוקים.

בית 3

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי

וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי,

וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי

כִּי זָרִים עָבַדְתִּי,

וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי

כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי,

קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל
לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשָׁעְתִּי.

דביר קודשו הביאני: הביא אותי לבית המקדש, שנבנה בארץ ישראל בתקופת שלמה המלך. וייתכן שהכוונה כאן לארץ ישראל באופן כללי.

לא שקטתי: לא היה לי שקט.

נוגש: אויב. ולפי ההמשך – הכוונה לנבוכדנאצר מלך בבל.

זרים עבדתי: האמנתי באלוהים אחרים (ולא בה').

מסכתי: שתיתי. שתיית הרעל היא דימוי לסבל הרב של עם ישראל בגלות בבל.

כמעט שעברתי: זמן קצר אחרי שעברתי, אחרי שגליתי מארץ ישראל לבבל.

קץ בבל… לקץ שבעים נושעתי: לאחר 70 שנה בא הקץ על מלכות בבל. ואני נושעתי, ניצלתי, בימי זרובבל בן שאלתיאל (עזרא ב 2), שהיה מנהיגם של שבי ציון וחזר ליהודה עם קבוצת העולים הראשונה מבבל (המאה ה-6 לפני הספירה).

בית 4

כְּרֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ
אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא,

וְנִהְיְתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ

וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה,

רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ

וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ,

רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו
עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.

ברוש: כינוי למרדכי היהודי (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י עמ' ב).

כרות קומת… ביקש אגגי בן המדתא: המן האגגי (אסתר ג 1) ביקש לפגוע במרדכי.
ונהייתה לו לפח ולמוקש: כוונת המן לפגוע במרדכי הפכה למלכודת שהוא בעצמו נפל לתוכה.

נשבתה: פסקה מלהתקיים.

ימיני: מרדכי היהודי, שהיה "איש ימיני" – מבני שבט בנימין (אסתר ב 5).

מחית: מחקת, השמדת.

רוב בניו: בניו הרבים.

וקנייניו: הקניינים שלו, רכושו.

בית 5

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי

אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים,
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי
וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים,

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים

נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים,

בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה

קָבְעוּ בְּשִׁיר וּרְנָנִים.

חשמנים: חשמונאים.

מנותר קנקנים: מפך השמן היחיד שנותר טהור (ולא נטמא בידי היוונים).

לשושנים: לעם ישראל, על פי הפסוק משיר השירים (ב 2): "כשושנה בין החוחים", שיש המפרשים אותו כמתכוון לעם ישראל (השושנה) בין העמים (הקוצים).

בני בינה: החכמים.

ימי שמונה: שמונה ימים, שמונת ימי החנוכה.

בית 6

חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ
וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה,

נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ
מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה,

כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה
וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה,

דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן

הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה.

חשף זרוע קדשך: תחשוף, תגלה, את הכוח שלך (הכוונה לכוחו של ה').

עבדיך: עם ישראל (שהם עובדי ה').

ארכה לנו השעה: הצרות נמשכות זמן ארוך מדי.

דחה אדמון בצל צלמון: תביא לנפילתם של הנוצרים (אדמון =אדום) החיים בצל צלמון – בצל הצלב שלהם (שהוא הצלם שלהם).

רועים שבעה: מנהיגים, מושיעים, שיילחמו באויבינו הנוצרים. על פי ספר מיכה (ה 4): "אשור כי יבוא בארצנו… והקמנו עליו שבעה רועים."