מרד החשמונאים

מבוא

מרד החשמונאים פרץ ביהודה בשנת 167 לפני הספירה. הוא לא החל בירושלים אלא בעיר מודיעין, אך אחד מיעדיו המרכזיים היה כיבוש ירושלים מידי המלך אנטיוכוס אפיפנס והחזרתה לשלטונם של היהודים. שלוש שנים נלחמו המורדים בהנהגת החשמונאים בצבאותיו של אנטיוכוס אפיפנס עד שהצליחו לכבוש את ירושלים. במשך כשנה עמד בראש המרד מתתיהו החשמונאי, ולאחר מותו עבר הפיקוד לבנו השלישי, יהודה, שנודע בכינוי "המקבי".

יהודה נחשב ל"מצביא היהודי המהולל ביותר" של תקופת הבית השני, והוא שהנהיג את המורדים לכיבוש ירושלים בחודש כסלו בשנת 164 לפני הספירה. מרד החשמונאים החזיר ליהודה את ריבונותה והביא להקמתה של מדינת החשמונאים. עמידת הגבורה של היהודים במרד החשמונאים הבטיחה לא רק את "המשך קיומה של האומה היהודית והיהדות", אלא גם את "התפשטותו לעתיד של הרעיון הדתי המונותאיסטי בצביונו היהודי" ואת צמיחתן של הדתות המונותאיסטיות – הנצרות והאסלאם.¹

הרקע למרד החשמונאים

בשנת 332 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון את המזרח ואת ארץ ישראל והחל שלטון היוונים ביהודה, ואז נוצר המפגש של התושבים עם התרבות היוונית, ההלניסטית. למפגש זה הייתה השפעה מפרה על התרבות ועל היצירה היהודית,² אך הוא עורר מתחים ועימותים על רקע דתי ותרבותי: האמונה היהודית באל אחד ובתורתו לעומת תרבות יוון האלילית.
במשך מאה שנה (301 – 200 לפני הספירה) שלטו בארץ ישראל היוונים לבית תלמַי, ואז כבש אותה אנטיוכוס השלישי לבית סלווקוס.³ הוא המשיך את המדיניות של בית תלמי ואפשר ליהודים לקיים את חייהם ואת דתם בשלטון עצמי. אך בימי יורשו, אנטיוכוס הרביעי, אפיפנס, השתנה המצב לרעה: אנטיוכוס אפיפנס הפך את ירושלים לעיר יוונית (פוליס) והקים גימנסיון⁴ על הר הבית. הוא גם התערב במינוי הכוהן הגדול, וכדי לממן את מלחמותיו בזז את אוצרות בית המקדש.⁵ אחר כך הוא הביא לירושלים מתיישבים יווניים כדי לחזק את האופי האלילי של העיר, והציב בבית המקדש את פסלו של האל זאוס. ועל כל אלה באו גזרות הדת של אנטיוכוס אפיפנס, שהיו חסרי תקדים בתולדות ישראל ונועדו להביא ל"עקירתה משורש של הדת היהודית מכל שכבות האומה בארץ ישראל".⁶

פרוץ המרד

כאמור, מרד החשמונאים פרץ ביישוב מודיעין – ולא בירושלים – בשנת 167 לפני הספירה בהנהגתו של מתתיהו החשמונאי. ספר מקבים א מספר שלעיר באו שליחי המלך כדי לאלץ את יהודיה להקריב קרבנות לאלים. מתתיהו סירב למלא את הפקודה והצהיר: "אני ובני ואחי נלך בברית אבותינו. חלילה לנו לעזוב את התורה והמצווה. ולדברי המלך לא נשמע לסור מדתנו ימינה או שמאלה."⁷

מתתיהו הרג יהודי שניגש למזבח להקריב קרבן, ובהתנגשויות שפרצו בין שליחי המלך לאנשי מודיעין נהרג שליח המלך. מתתיהו העריך כי לא יוכל להישאר במודיעין וברח עם בניו להרים. לפי ספר מקבים א קרא מתתיהו: "כל המקנא לתורה… יבוא אחרי"⁸ – וקריאתו נענתה – רבים מן הכפריים, חסידים ודורשי צדק, הצטרפו למתתיהו ולבניו.
בתחילה הייתה מלחמתו של מתתיהו מלחמת גרילה במתייוונים ובכוחותיהם בכפרים וביישובים מסביב לירושלים כדי לנתק אותם ואת חיל המצב הסלווקי שבעיר משאר בסיסי הצבא. הצבא הסלווקי ותומכיו היו תוקפים יהודים שומרי מצוות בשבת והורגים בהם. בעקבות טבח ביהודים שומרי תורה שסירבו לאחוז בידיהם נשק בשבת החליט מתתיהו החלטה חשובה: להתיר ללוחמיו להילחם בשבת, והיתר זה שמט את היתרון של הצבא הסלווקי ושל תומכיו.
מתתיהו עמד בראש המרד במשך כשנה, עד למותו בשנת 166 לפני הספירה. הוא מילא תפקיד חשוב לא רק בהכרזת המרד ובקביעת מהלכיו הראשונים, אלא גם בגיבוש כוח יהודי לוחם שהביא בסופו של דבר להתערערות השלטון הסלווקי ביהודה ומחוצה לה.

כיבוש ירושלים וטיהור המקדש

אחרי מות מתתיהו עבר הפיקוד על המרד לבנו השלישי, יהודה, שנודע בכינוי "המקבי". יהודה נחשב ל"מצביא היהודי המהולל ביותר של תקופת הבית השני", והוא שהנהיג את המורדים לכיבוש ירושלים בחודש כסלו שנת 164 לפני הספירה. לכיבוש ירושלים קדמו כמה ניצחונות חשובים, ובעיקר הניצחון בקרב אמאוס (באזור לטרון).

בזכות ניצחונות אלו הצטרפו לוחמים רבים לצבאו של יהודה המקבי. לוחמיו היו חדורי אמונה בצדקת מלחמתם ורצון להגן על דת ישראל, ואליהם הצטרפו גם מתייוונים מתונים שהתייצבו במרד לצד החשמונאים. מותו של אנטיוכוס אפיפנס בשנת 164 לפני הספירה היה שעת כושר להשתלט על ירושלים ולכבוש אותה, ויהודה המקבי ניצל אותה. רק מצודת החקרה נותרה בידי היוונים.

פעולתו הראשונה של יהודה המקבי בירושלים הייתה טיהור בית המקדש מן הפסילים והריסת המזבח (מזבח הָעוֹלָה) שאנטיוכוס הפך למזבח של האל זאוס ובכך חילל אותו.⁹ במקומו של המזבח המחולָל בנו המקבים מזבח אבנים חדש. הם גם הכינו כלים חדשים למקדש, ובהם מנורה, כדי לחדש את העבודה בבית המקדש. וביום כה בכסלו (שנת 164 לפני הספירה) חנכו המקבים את המזבח והקריבו עליו קרבן בטקס מלווה בתפילה ובשירה. ומאז נקבע יום זה – כה בכסלו – לחג החנוכה, ובו נוהגים להזכיר את טיהור בית המקדש:

"… ואחר כך באו בניך (=החשמונאים)… וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלה להודות ולהלל לשמך הגדול". ¹⁰

מרד החשמונאים - הצלחתו ומשמעותו

מרד החשמונאים היה בראש ובראשונה מאבק דתי ותרבותי למען חופש הדת ולמען האפשרות לקיים את אורח החיים היהודי, ולא מאבק לעצמאות מדינית. גזרות אנטיוכוס לא ביקשו לעקור את היהודים מארצם אלא לעקור את היהדות מן הארץ. "מעולם לא עמדה היהדות לפני סכנת כיליון מוחלט כבימי הרדיפות השיטתיות והבלתי מתפשרות של גזרות אנטיוכוס אפיפנס."¹¹ מכאן החשיבות המכרעת של המרד ושל תוצאותיו.

מרד החשמונאים נחשב למאורע מכריע גם בהיסטוריה העולמית, שכן הוא אפשר לא רק את המשך קיומה והתפתחותה של היהדות אלא גם את צמיחתן של שתי הדתות הגדולות – הנצרות והאסלאם.¹² להצלחתו של מרד החשמונאים תרמה דבקותם של הלוחמים באמונת ישראל ותחושתם העמוקה בצדקת מאבקם. עם הלוחמים שהצטרפו למרד נמנו לא רק כפריים ופשוטי עם אלא גם מתייוונים מתונים ובעלי אמצעים, שהעניקו למרד מימון כספי. להצלחת המרד היו גם גורמים חיצוניים: הפירוד בתוך בית סלווקוס, במיוחד אחרי מותו של אנטיוכוס אפיפנס, ותמיכתן של רומא ומצריים במורדים שביקשו להחליש את הממלכה הסלווקית. היכולת לרתום את כל הגורמים למטרות המרד נזקפת לזכותם של המנהיגים החשמונאים ובראשם יהודה המקבי: הם ניהלו את מלחמותיהם בכישרון רב והצליחו לגייס את תמיכתם של רוב יהודי הארץ.

מלחמותיו האחרונות של יהודה המקבי

כיבוש ירושלים וטיהור המקדש אחרי שלוש שנות לחימה ציינו את הצלחתו של מרד החשמונאים, אך המאבק והמלחמות לא הסתיימו, להפך: הם הביאו להתפרצות מעשי איבה ולמאבק בין יהודים לנוכרים בכל רחבי הארץ. יהודה המקבי ראה עצמו אחראי לגורלם של כלל יהודי הארץ, והחל בפעולות צבאיות כדי להשיג כמה מטרות: להציל את יהודי ארץ ישראל ולהעבירם ממקומות מאוכלסים בנוכרים למקומות שבהם היה רוב יהודי; לחסל ריכוזים עוינים ליהודה או ליהודים; לנקום ביוונים ובאויבי היהודים.
ליסיאס, המשנה למלך אנטיוכוס, ניסה למנוע את השתלטותו של יהודה המקבי על ממלכת יהודה, והחליט לתקוף בראש צבא גדול ובו עשרות פילים. המערכה התחוללה בבית זכריה (ליד גוש עציון) בשנת 162 לפני הספירה והסתיימה בתבוסתם של יהודה המקבי וצבאו ובנסיגתם לעבר ירושלים. אלעזר, אחיו של יהודה, נהרג בהסתערות על אחד הפילים.
ליסיאס הגיע עם צבאו עד ירושלים וצר על הר הבית. גם המבצר בבית צור נפל בידיו. אך המצור לא נמשך זמן רב: נסיבות הקשורות למצב בממלכה הסלווקית הניעו את ליסיאס להגיע להסכם עם יהודים, ולפיו הם ימשיכו לנהל את חייהם לפי מנהגי אבותיהם ולקיים את חוקי דתם ואת עבודת המקדש.¹³
לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס עלה לשלטון המלך דמטריוס (162 לפני הספירה). הוא החליט לנשל את יהודה המקבי ממעמדו ולסלק את משפחת החשמונאים ממוקדי הכוח, ובהם מן הכהונה בבית המקדש. הצבא הסלווקי בפיקודו של ניקנור נשלח להילחם ביהודה המקבי ובאנשיו. הקרב התרחש ליד בית חורון, ויהודה המקבי זכה לניצחון גדול. היום הזה – יג באדר בשנת 161 לפני הספירה – הונצח בשם "יום ניקנור", והיה נקודת שיא בדרך לעצמאות מדינית ביהודה. הקרב האחרון של יהודה בצבא הסלווקים היה באלעשה (ליד רמאללה) בחודש ניסן בשנת 160 לפני הספירה: בקרב הזה נפל יהודה המקבי, והצבא הסלווקי כבש את ירושלים. אך שני אחיו של יהודה המקבי, יונתן ושמעון, חידשו את המאבק בסלווקים, ובהסתייעות בברית עם רומא וניצול חולשתה של הממלכה הסלווקית הביאו בסופו של דבר לעצמאותה של מדינת יהודה.

העשרה - קישורים

מנחם שטרן, "מרד החשמונאים ומקומו בתולדות החברה והדת היהודית" – באתר מטח

פירוט הקרבות של החשמונאים במהלך המרד – באתר ויקיפדיה