סנהדרין

"סנהדרין" היא מילה יוונית שפירושה "יהשיב ביחד". מילה זו קיבלה בתרבות ההלניסטית משמעות משפטית של מועצה – בעיקר שיפוטית. במקורות חז"ל כונה בית הדין הגדול בירושלים סנהדרין – סנהדרין הגדולה. הוא היה מורכב מ- 70 (או 71) דיינים. לצד הסנהדרין הגדולה היו בימי הבית השני סנהדריות, מועצות, אחרות – ובהן סנהדרין קטנה: בית דין ובו 23 דיינים.

לפי מקורות חז"ל הסנהדרין הגדולה הייתה הסמכות המרכזית של היהודים בארץ ישראל ובתפוצות, ומקום מושבה היה בלשכת הגזית שבבית המקדש. בראש הסנהדרין עמד הנשיא, וּמִשְׁנֵהוּ היה אב בית דין. לפי מקורות מתקופת המשנה, שימשה הסנהדרין הגדולה בית דין גדול, בית מדרש וסמכות מחוקקת עליונה בתחום ההלכה, וגוף מייצג ליהודי ארץ ישראל בפני השלטון הרומי.
לפי תיאורי חז"ל הסנהדרין הייתה כפי הנראה ממשיכה של "הכנסת הגדולה" – הגוף היהודי בעל הסמכות הרוחנית והדתית העליונה בתחילת תקופת הבית השני, בדורות הראשונים אחרי שיבת ציון. התפתחות הסנהדרין קשורה לתופעה חברתית של ימי הבית השני: עליית מעמד החכמים, שסמכותם נתקבלה על העם מכוח חכמתם ובקיאותם בתורה ולא מכוח מעמדם הכלכלי או ייחוסם המשפחתי. על פי התיאורים במקורות חז"ל סמכויות הסנהדרין הקיפו את כל תחומי החיים היהודיים – חקיקה, שיפוט, ביצוע ופיקוח, כולל סמיכה ומינוי דיינים וקביעת הלוח העברי. עם חורבן בית המקדש השני בטלה הסנהדרין בירושלים. הקמתה מחדש של הסנהדרין אחרי חורבן הבית השני התרחשה בכמה שלבים. הראשון שבהם היה הקמת בית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה, שקנה לו בהדרגה את הסמכות למלא תפקיד דומה לזה של הסנהדרין בירושלים ולעסוק בחקיקה הלכתית ודתית. ממשיכו ויורשו של בן זכאי, רבן גמליאל (דיבנה), הצליח להחזיר לסנהדרין את תפקידה ואת כל סמכויותיה. בעקבות כישלון מרד בר כוכבא עברה הסנהדרין לגליל ונדדה שם בין כמה ערים, עד שלבסוף קבעה את מושבה בטבריה. סופה של הסנהדרין לא ברור ויש חוקרים הסבורים שלאחר מרד בר כוכבא לא חודש מוסד זה.