ספרות יהודית הלניסטית

מבוא

הספרות היהודית ההלניסטית נוצרה בקהילות היהודים בתפוצות בתקופת הבית השני ונכתבה ביוונית במקביל לספרות היהודית שנוצרה בארץ ישראל ונכתבה בעיקר בעברית. הספרות היהודית ההלניסטית כללה ספרי היסטוריוגרפיה ופילוסופיה, יצירות ספרות¹ ותרגומים, שעסקו ביהדות, "בעיותיה ותולדותיה". ספרות זו באה לענות על צרכיה הפנימיים של החברה היהודית בתפוצות ההלניסטיות, אך לא רק על כך: חלקה נכתב גם מתוך מגמה אפולוגטית, מתגוננת, כחלק מן הפולמוס עם הסביבה שבה נוצרה, ובמגמה להציג לעמים דוברי היוונית את מנהגי היהודים ותולדותיהם בגישה חיובית ומעוררת הערכה. היצירה המוקדמת ביותר בספרות ההלניסטית היה תרגום התורה ליוונית – תרגום השבעים, שהיה "לספר הקודש של כל היהדות ההלניסטית" וגם "אחד התרגומים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על תרבות העולם" ועל הסופרים היהודים בתקופה ההלניסטית.²

היהודים בתפוצה ההלניסטית

ראשית צמיחתה של התפוצה ההלניסטית – בימי הבית השני, בתקופת השלטון היווני בארץ ישראל, במצרים ובסוריה במאה ה- 3 לפני הספירה. מרכזים יהודיים חשובים בתפוצה ההלניסטית היו באלכסנדריה שבמצרים, בסוריה – בעיקר באנטיוכיה, בקיריניקה שבצפון אפריקה, באסיה הקטנה (תורכיה של ימינו), ביוון ואחר כך גם ברומא. במאה 2 – 1 לפני הספירה חל ככל הנראה גידול מואץ באוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, שהביא להגירת תושבים מיהודה לאזורים אחרים בארץ ישראל³ ולתפוצות – ובעיקר למצרים, שנהנתה באותם ימים מפריחה כלכלית.

בימי שלטונו של אנטיוכוס הרביעי, אפיפנס (175 – 163 לפני הספירה), הורע מצבם של היהודים בארץ ישראל, ובעקבות הגזירות ורדיפות הדת בימיו עזבו רבים את הארץ והיגרו לתפוצות. קהילות חדשות של יהודים נוסדו באנטיוכיה וביוון, ובהן חיו יהודים שעזבו את הארץ לצד יהודים שהיגרו מארצות אחרות.⁴ ליהודי התפוצה ההלניסטית לא הייתה מנהיגות מרכזית, והם שמרו על קשרים הדוקים עם המרכז היהודי בארץ ישראל. קשרים אלו באו לידי ביטוי בביקורים הדדיים, בקשרי נישואין ומסחר, ובזיקתם של יהודי הפזורה ההלניסטית לבית המקדש, תוך הקפדה על מצוות העלייה לרגל לירושלים.

היסטוריוגרפיה יהודית הלניסטית

כתיבת היסטוריוגרפיה יהודית בתקופה ההלניסטית התחדשה על רקע המאורעות "רבי התוצאות" של התקופה, ובהם מרד החשמונאים ביוונים והמרד הגדול ברומאים. מקצת ההיסטוריונים היהודים של התקופה כתבו על פי הדגם של ההיסטוריוגרפיה המקראית, כפי שעשה מחבר ספר מקבים א.⁵ ואילו אחרים – ובראשם יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) ובן דורו ומתחרהו יוסטוס איש טבריה – בחרו בדגם של ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית.

קדמו לשניהם – היסטוריונים יהודים הלניסטים שחיו ופעלו במאות 3 – 2 לפני הספירה, ועסקו בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל (לא בהיסטוריה של זמנם). כתביהם של היסטוריונים אלו לא הגיעו לידינו, ודבריהם נשתמרו בציטוטים ואזכורים בכתביהם של מחברים אחרים. הראשון שבהם היה דמטריוס (המאה ה- 3 לפני הספירה) שכתב ספר היסטוריוגרפי ביוונית על מלכי יהודה (עד לחורבן מלכות יהודה), על פי המקור והסגנון המקראי. כמאה שנים אחריו כתב היסטוריון בשם אֶבפולֶמוס חיבור היסטורי משלו על מלכי יהודה, וכלל בו את משה רבנו כאחד המלכים וכממציאו של האלף-בית, וזאת כחלק מן המגמה להאדיר את תרומתם של היהודים לתרבות העולם.

היסטוריון אחר, ארטפאנוס ממצרים, כתב במגמה דומה על אבות האומה תוך הדגשת ידיעותיהם ורוחב השכלתם, לדוגמה – ארטפאנוס מתאר את בקיאותו של אברהם אבינו באסטרולוגיה ואת ידיעותיו של משה רבנו בתחומי הספנות, הנשק והחקלאות. בניגוד להיסטוריונים אלו, שעסקו בעברו המקראי של עם ישראל, "גדול ההיסטוריונים היהודים בגולה ההלניסטית" – יאסון מקיריניקה – כתב ספר על אירועי זמנו: גזירות אנטיוכוס ומרד החשמונאים (המאה ה- 2 לפני הספירה). ספרו של יאסון נכתב בהשפעת ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית, אך "פועמת בספר ההכרה בעליונותה של היהדות" והנאמנות לדת היהודית ולחוקי התורה.⁶ ספר זה לא הגיע לידינו, אך אחד מספרי מקבים – ספר מקבים ב הוא תקצירו.⁷

פילוסופיה יהודית הלניסטית: כתבי פילון האלכסנדרוני

מגעם של היהודים עם התרבות והפילוסופיה ההלניסטיות הביא לגיבושן של שיטות פילוסופיות, שהשפיעו "על כל הדורות הבאים" ועל התפתחות הפילוסופיה הנוצרית, המוסלמית והיהודית. וזאת, בראש ובראשונה, באמצעות כתביו של הוגה הדעות היהודי המשפיע ביותר בזמן העתיק – פילון האלכסנדרוני: פירושיו לתורה וחיבוריו על אבות האומה ועל מוסר התורה ומצוותיה.⁸ אף על פי שפילון היה הפילוסוף היהודי החשוב ביותר בזמן העתיק, הוא אינו נזכר בספרות היהודית בת זמנו, ואף לא בספרות חז"ל או בספרות ימי הביניים – עד למאה ה- 16. ⁹

רעיונות פילוסופיים דומים לאלו של פילון נזכרים בכתבי פילוסופים יהודים בימי הביניים, אך הוא אינו נזכר בשמו, ולפיכך משערים כי מדובר בהשפעה של "הלכי רוח דומים" – ולא בהשפעה ישירה של כתבי פילון. פילון התבסס על תורתו הפילוסופית של אפלטון כשקבע, כי העולם מתחלק לשני חלקים – עולם אידיאלי של מעלה הניתן להשגה רק באמצעות הפילוסופיה והמדע, ועולם של מטה, המתגלה לאדם באמצעות החושים.

לפי פילון, בעולם של מעלה אין מלאכים אלא מושגים, כגון – חכמה, יופי, אהבה – הנקראים אידיאות, ומעליהם – אלוהים.¹⁰ על האדם לבחור אפוא בין הדרך המוליכה לעולם של מעלה, אל האלוהים, ובין זו המובילה לעולם של מטה, תוך כניעת האדם ליצריו.¹¹ כתביו של פילון הם מיזוג הפילוסופיה היוונית "עם תפיסה דתית-מוסרית נלהבת וניסיון לפשר בין המחשבה היוונית ובין דת ההתגלות".¹²