עשרה בטבת – יום הקדיש הכללי

יום אבל וצום הקשור לחורבן בית המקדש הראשון, ואשר קיבל בימינו עוד משמעות – יום הקדיש הכללי לשואה.

יום צום לזכר חורבן בית המקדש הראשון. התאריך מציין את תחילת המצור של נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים, שהחל ביום עשרה (יו"ד) בטבת בשנת 588 לפני הספירה, ונמשך שנה וחצי – עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש ביום תשעה (ט') באב בשנת 586 לפני הספירה: "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (=טבת) בֶּעָשֹוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלַם… וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר…" (מלכים ב כה 1 – 2).

בתקופת המצור הארוכה סבלו תושבי ירושלים מרעב קשה ומתמשך: "וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ" (מלכים ב כה 3). הרעב הכבד גרם למותם של רבים מתושבי ירושלים. על פי המסופר במגילת איכה, היה הרעב מלווה בתופעות אכזריות ביותר: נשים אכלו את ילדיהן (איכה ב 20); "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן" (איכה  ד 10).

בימינו קיבל עשרה בטבת משמעות נוספת – יום הקדיש הכללי לשואה, שהוא יום זיכרון ואֵבל (ואמירת קדיש) לכל אותם שנרצחו בשואה ותאריך מותם אינו ידוע. וזאת על-פי החלטת הרבנים הראשיים – יצחק הלוי הרצוג ובן ציון מאיר חי עוזיאל (כסלו תש"ט – דצמבר 1948). צום עשרה בטבת נקבע אפוא כיום השנה לזכרם ולעילוי נשמותיהם של  "קהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות… לאלה מיליוני החללים, שאין סימוכים לקביעת יום מותם" (לוח דינים ומנהגים, הוצאת היכל שלמה, כ"ז בכסלו תשי"א –6 בדצמבר 1950). קביעה זו מבוססת על המסורת היהודית, המעניקה משמעות נוספת ואקטואלית ליום אֵבל וצום מן העבר.