פָלָשְׁמוּרָה
מומרים מקרב יהודי אתיופיה שהתנצרו כקהילות (ולא כיחידים), אך המשיכו לשמור על קשר בני המשפחה היהודים (ביתא ישראל).
הכינוי "פלשמורה" מתייחס ליהודיים מאתיופיה שאבותיהם התנצרו במאות 10 – 20: יהודים משכילים תושבי ערים, כגון אדיס אבבה, לצד תושבי כפרים, שהחליטו להתנצר על מנת לשפר את מעמדם הכלכלי והחברתי (בעיקר בערים) או בהשפעת פעילותם של מיסיונרים נוצרים.
ההתנצרות באזורים כפריים לא הייתה של יחידים – אלא של קהילות, והמומרים המשיכו לשמור על קשר עם משפחותיהם היהודיות. העלאתם של יהודי אתיופיה במבצע שלמה (תשנ"א – 1991) לא כללה את בני הפלשמורה, מאחר שהם לא עמדו בתבחינים של חוק השבות (גם לאחר תיקונו). עם זאת, מעריכים כי בין העולים שהגיעו מאתיופיה במבצע שלמה היו גם לא מעטים מבני הפלשמורה.
בקיץ תשנ"א – 1991 הוגש לממשלה דוח של ועדת רובינשטיין, שהציגה את חילוקי הדעות ביחס להערכת מספרם של בני הפלשמורה, שנע בין 15,000 לעשרות אלפים ואף למאות אלפים. ההערכה הגבוהה התבססה על קשרי משפחה רבים ומסועפים בין בני הפלשמורה ליהודי אתיופיה (ביתא ישראל), ועל ההנחה כי תבחינים של קרבה משפחתית או של איחוד משפחות יגדילו מאוד את מספר הזכאים לעלייה מקרב בני הפלשמורה.
רבים חששו כי בעקבות עלייתם של בני הפלשמורה יגיעו ארצה אלפי אתיופים נוצרים. שנתיים לאחר מכן הוקמה ועדת שרים (ועדת צבן) שגבתה עדויות בעיקר מבני העדה, והתקשתה להגיע להחלטה. העדויות ששמעה מפעילי העדה ומנהיגיה חיזקו את הטענה כי אין לראות בבני הפלשמורה יהודים וכי הם אינם שייכים לקהילת יהודי אתיופיה – ביתא ישראל. הוועדה הציעה לכנסת (תשנ"ג – 1993) כמה מסלולי עלייה לבני הפלשמורה, ובהם מסלול של איחוד משפחות משיקולים הומניטריים ומסלול של גיור והשבה ליהדות באתיופיה או בארץ.
עם זאת קבעה הוועדה כי בני הפלשמורה אינם זכאים לעלות ארצה לפי חוק השבות. עוד באותה שנה הקימה הרבנות הראשית ועדה (ועדת שלוש); החלטותיה של ועדה זו היו שנויות במחלוקת, ובסופו של דבר הוחלט, על דעת הרבנות הראשית ומשרד הפנים, כי בני הפלשמורה המבקשים לעלות ארצה חייבים לעבור תהליך של גיור לפי ההלכה. מאז "מבצע שלמה" ועד שנת תשס"ד – 2004 עלו ארצה כ-24,000 מבני הפלשמורה.1 בשנים 2010-2012 נערך מבצע "כנפי יונה" שבמסגרתו עלו ארצה כ-7000 מבני הפלשמורה.2