קוֹצוֹ שֶׁל יוּד

"קוֹצוֹ של יוֹד"¹היא פואמה ארוכה שכתב י"ל גורדון, ובה הוא מוחה על מעמד האישה בחברה היהודית של מזרח אירופה במאה ה- 19, הנתונה לשרירות לבם של רבנים עַרְלֵי לב.
גורדון פותח בתיאור הנטל הכבד של האישה היהודייה, המשועבדת למחויבויות ולמשימות אין קץ מבוקר עד ערב:

"אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ? / בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי; / עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ / יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי. / הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת / לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה. / אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת, / מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה; / תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי, / תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי."

לאחר הפתיחה מגוללת הפואמה את קורותיה של בחורה צעירה, "בַּת חֵפֶר בַּת-שׁוּעַ² … אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, שנישאה בגיל 17 לתלמיד חכם – בחיר לבו של אביה, לא בחיר לבה שלה – שכולם הללו את תורתו וידיעותיו, ובמשך שלוש שנים "הִיא הָרְתָה וְיָלְדָה וְהֵינִיקָה בָנִים,/ הוּא הִתְפַּלֵּל וְלָמַד וְקָרָא בַסֵּפֶר."
בת שוע עבדה לפרנסת המשפחה בחנותה מבוקר עד לילה, גידלה וחינכה את ילדיה, והבעל – "תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה", החליט לנסות מזלו מעבר לים – ונעלם, כשהוא מותיר את אשתו עגונה. אך בכל זאת לא אבדה תקווה: "עֵין אֵל לִבְרוּאָיו וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו,/ הוּא יַעֲשֶׂה לָעֲשׁוּקִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" – ולעזרתה של בת שוע נחלץ גבר משכיל בשם פאבי, אלמן טוב לב שעבד מול חנותה והחליט להיחלץ לעזרתה: הוא איתר את בעלה הנעלם של בת שוע, החתים אותו על גט גירושין, וקיווה לשאת את בת שוע היפה לאישה. אך כל טרחותיו של פאבי לא הועילו: שמו של הבעל, הילל, נכתב בגט בכתיב חסר ללא יו"ד, ולכן פסק הרב: "הגט פסול."³
ובינתיים הבעל טבע בים, ואי אפשר היה להחתימו על גט מתוקן. וכך נותרה בת שוע באומללותה – עגונה לנצח, "עלובת נפש", כפופת קומה, לבדה עם שני יתומיה. ובתשובה לשאלה מי פגע בה – "האלוהים אם אנשים" – היא משיבה: "קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי."
בפואמה זו מאשים גורדון את עריצותם של רבנים עַרְלֵי לב, שבאטימות לבם ובהתעלמותם מעקרונות הצדק והמוסר⁴ מדקדקים ומחמירים בכל קוצו של יו"ד בהלכה – אך מתעלמים מסבלם המתמשך של האישה ויתומיה: "וּבְשִׁמְךָ, אֵל רַחוּם, בַּעֲלֵי הַדְּרָשׁוֹת / בְּקוֹץ יוּד מֻנָּד יַהַרְגוּ כַּמָּה נְפָשׁוֹת!"