ראש הגולה

כינוי לראש הקהילה היהודית בבבל, שהייתה המרכז הרוחני לכל קהילות היהודים בעולם במאות 3 – 11 לספירה. בראש ההנהגה של יהודי בבל עמד ראש הגולה, ותפקידו עבר בירושה מאב לבן במשפחות מיוחסות, שעל פי המסורת היו מצאצאיו של דויד המלך.
תחילה היה מקום מושבו של ראש הגולה בעיר סורא, ולאחר מכן – בבגדד. סמכויותיו של ראש הגולה התרכזו במינהל הקשור בחיי היהודים, כגון – מינוי ראשי ישיבות וגביית מסים, וכן בייצוג ענייניהם לפני השלטונות.
מאחר שגם המוסלמים מכבדים את דויד המלך, הם התייחסו בכבוד גם לצאצאיו – ראשי הגולה – שנחשבו לשליטים מטעם המלך ונמנו עם פקידיו הגבוהים. אף שכבר בתחילת המאה ה- 9 החל מעמדו של ראש הגולה להתערער, המשיכו היהודים "לראות בראש הגולה את מנהיגם והשאירו בידיו רבות מן הסמכויות שהיו לו בעבר".¹