שירת החול בספרד בימי הביניים

מבוא

שירת החול בספרד (המאות 10 – 15) הייתה תופעה ייחודית "ובבחינת מעשה מהפכני"¹ בתרבות ישראל. "בכלי השיר החדשים והמצוחצחים" שקיבלה מן השירה הערבית פנתה השירה העברית מתחום שירי הקודש, הפיוטים, לשירה העוסקת בחיי האדם ועולמו.²

שירת החול הייתה חידוש בתכניה ובייעודה, בסגנונה ובסוגיה, והיא כללה שירי ידידות ואהבה, שירי טבע ויין, שירי כלולות ושירי מִסְפֵּד. שירת החול הייתה ביטוי למיזוג בין התרבות היהודית לתרבות הערבית, וראשיתה באנדלוסיה (ספרד המוסלמית) במאה ה-10,³ בעידודם של נדיבים פטרונים כגון חסדאי אבן שפרוט.
לאחר מכן התפשטה שירת החול לספרד הנוצרית, שם התפתחו תבניות חדשות ובהן המקאמה – המַחְבֶּרֶת – ושם הפכה שירת החול משירה אליטיסטית המיועדת לקהל משכיל – לשירה עממית, שווה לכל נפש.⁴ שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא ויהודה הלוי היו ארבעת המשוררים הבולטים בשירת החול בספרד.

מעט יוצרים: כתונת פסים

מאת:

• משה אבן עזרא

כתונת פסים לבש הגן / וכסות רקמה מַדֵי דִשְׁאוֹ¹

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פִּלְאוֹ²

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו³ –

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כיסאו⁴

יצא מבין מִשְׁמַר עליו / וַיְשַׁנֶה את בגדי כלאו ⁵

מי לא ישתה יינו עליו – / האיש ההוא ישא חטאו.

 

הערות שוליים

1. כסות: בגד, לבוש, מדי: מדים
2. מעיל תשבץ: מעיל משבצות
3. ציץ: פרח. שוחק: צוחק ושמח.
4. שושן: ורד. כיסאו: כיסא מלכותו.
5. משמר: בית כלא, מקום שיש בו שומרים., צמד המילים "משמר עליו" מופיע בשיר בכפל משמעות: המשמר, שומרי בית הסוהר, שֶׁשָׂמוּ עליו – ועלי השושן השומרים על הניצן בטרם יפרח. 

שירת החול בספרד המוסלמית והנוצרית

ראשיתה של שירת החול העברית – באנדלוסיה, היא ספרד המוסלמית (דרום ספרד) במאה ה-10 לספירה, בימי שלטונו של המלך עבד אל רחמן השלישי (961 – 912). הקהילה היהודית באנדלוסיה של אותם ימים נהנתה מאמונם של השליטים המוסלמים וזכתה לאוטונומיה דתית ותרבותית.
בחצרות השרים והנגידים היהודים, ובתמיכתם הכספית, החלה להתפתח היצירה היהודית והעברית. נוסף על פרשנות המקרא, שהייתה קיימת עוד קודם לכן, נכתבו יצירות בתחום המדע והלשון העברית, התפתחה מאוד הפילוסופיה היהודית⁵ ובלט החידוש הגדול – שירת החול העברית. תנופת יצירה זו התרחשה בהשפעת התרבות הערבית, שבתוכה חיו ופעלו יהודי אנדלוסיה, ובהשראת הישגי המדע והיצירה בספרד המוסלמית.
דונש בן לברט היה פורץ הדרך בשירת החול: הוא היה המשורר הראשון שהעביר לשירה העברית את מרכיביה הצורניים של השירה הערבית – ובהם המשקל והחרוז. שירתו של שמואל הנגיד ציינה את ראשיתו של תור הזהב בספרד המוסלמית (1020 – 1150). במאות 11 – 12 עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים צפונה – מאנדלוסיה המוסלמית לארצות הנוצריות.⁶
כאן לבשה שירת החול פנים חדשות, קיבלה אופי עממי יותר ופנתה לכלל העם, בניגוד לשירת החול בספרד המוסלמית, שהייתה בעלת אופי אליטיסטית ונועדה לחברה הגבוהה. זאת ועוד: בהשפעת הספרות הערבית ובשלב מאוחר יחסית של שירת החול התפתחה בספרד הנוצרית סוגה חדשה בשירה העברית – המקאמה, היא המַחְבֶּרֶת: פרוזה מחורזת, לעתים קרובות הומוריסטית, והבולט בכותביה היה יהודה אלחריזי.
שירת החול בספרד נכתבה במשך כ-400 שנה, והצמיחה מאות משוררים, ובראשם – ארבעת ה"גדולים" – שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא ויהודה הלוי. רדיפות הנוצרים וגזירותיהם במאה ה-14 פגעו במצבם ובמעמדם של היהודים בספרד, ועקב כך "צמקה גם השירה."⁷ שירת החול – כמו היצירה היהודית בכללה – החלה לדעוך, ובשנים שקדמו לגירוש ספרד היא נפסקה כמעט לגמרי.⁸

שירת החול: השפעות, לשון וסגנון

שירת החול התפחתה, כאמור, בהשפעת השירה הערבית ובתבניתה, ושאבה ממנה נושאים ותכנים, כללי כתיבה ומאפיינים צורניים. שירת החול הייתה "חיצונית למסורת השירה העברית", ומשורריה לא סללו דרכים חדשות אלא הלכו "בשבילים שכבשו אחרים" – וגם בדרך העברית המקראית.⁹
כאמור, ראשיתה של שירת החול בספרד המוסלמית, הייתה באנדלוסיה, שם התקיימו מגעים קרובים – חברתיים ותרבותיים – בין יהודים למוסלמים, שהביאו להתקרבות הדדית ולפתיחות. וכך התוודעו המשכילים היהודים לשירה הערבית, שהייתה מפותחת מאוד והצטיינה ברמה לשונית, סגנונית וצורנית גבוהה. המשוררים היהודים העריצו שירה זו, הושפעו ממנה, והעבירו את מאפייניה והישגיה אל שירת החול העברית.
שירת החול אימצה את המקצב השירי – את המשקל הכמותי של השירה הערבית¹⁰ שעל פיו מתחלקת כל שורה בשיר למספר קבוע של הברות, ואלו מעניקות לשיר את קצבו. החרוז והחריזה בשירת החול הגיעו גם הם מן השירה הערבית, וכך שובץ בשירת החול החרוז האחיד, החותם כל שורה בשיר. לעתים – ולתפארת הפתיחה – הופיעה גם חריזה פנימית בשורה הראשונה של השיר, לדוגמה: "אמת, לאל אשר אין לו תחילה / ואין לו אחרית, תיאות תהילה".¹¹
גם בבחירת לשון השיר הושפעה שירת החול מן השירה הערבית: כשם שזו נכתבה בלשון הקוראן ובזיקה לתכניו, כך נכתבה שירת החול בלשון המקרא,¹² תוך שיבוץ פסוקים או חלקי פסוקים לתפארת המליצה או לרמיזה. הווירטואוזיות של המשוררים בשפה העברית לרבדיה באה לידי ביטוי בצימוד – קישוט אופייני לשירת ימי הביניים המבוסס על שימוש במלים בעלות צליל דומה שמשמעותן שונה – לשון נופל על לשון, לדוגמה: "ציון בחבל אדום / ואני בכבל ערב".¹³

שירת החול: נושאים וסוגות

השפעתה של השירה הערבית על שירת החול באה לידי ביטוי גם בתוכני השירה ונושאיה, אם כי השפעה זו לא הייתה בגדר חיקוי, והותאמה לעולמם של המשוררים היהודים.¹⁴ שירי הידידות הם הנושא "המצוי והשכיח בשירת החול" שהועתק מן השירה הערבית, ונועד לפאר ולשבח את הנדיב, הפטרון של המשורר, או אדם אחר, קרוב ויקר ללבו.
בהשפעת השירה הערבית נכתבו גם שירי יין – שירי משתאות ותענוגים על יין משובח, מעדנים ומוזיקה, ושירי אהבה (חֵשֶׁק) המתארים את ייסורי האוהב ותשוקותיו. שירת החול כללה גם שירי טבע, ובהם דברי הַלֵל ליופיו של הטבע הפראי ולתפארתם של גני אנדלוסיה המעוצבים.¹⁵
נושאים אחרים בשירת החול היו שירי כלולות (חתונה) ושירי קינה ומִסְפֵּד על מות אדם חשוב או אהוב. לצד נושאים וסוגות אלו, שהיו משותפים לכלל שירי החול, היו גם סוגות ייחודיות למשורר זה או אחר שצמחו מתוך נסיבות חייו, לדוגמה: שירי המלחמה של שמואל הנגיד, שהיה שַׂר צבא בממלכת גרנדה;¹⁶ שירי ציון של ר' יהודה הלוי¹⁷ ושירי ויכוח ופולמוס אישיים, דוגמת אלו של שלמה אבן גבירול, שתיעד בשירי החול את מריבותיו עם אנשי עירו, את בדידות ואת עוניו וסבלו.

שירת החול ושירת הקודש

עיקר החידוש של שירת ספרד בימי הביניים היה, כאמור, שירת החול, שכן שירת הקודש המשיכה את המסורת הקדומה של פייטני ארץ ישראל. עם זאת, ובעקבות שירת החול וחידושיה, חלו שינויים גם בשירת הקודש שנכתבה בספרד באותה תקופה:
1) שינויים באמצעים צורניים: בעקבות שירת החול אימצה שירת הקודש את החריזה המגוונת,¹⁸ את המשקל והמקצב.
2) שינויים ברובד הלשון: שירת הקודש בספרד המירה את לשון חז"ל בלשון המקרא.
3. שינויים במקומם של הפיוטים בתפילה: הפיוטים הארץ-ישראליים הקדומים ליוו רק את התפילות המרכזיות – כגון: קריאת שמע – אך שירת הקודש בספרד עיטרה גם חלקים אחרים בתפילות השבת והחג.
4. שינויי תוכן: הפייטנים הקדומים כתבו על גורלו של הכלל, של עם ישראל, כגון – הגלות והגאולה, ואילו משוררי ספרד כתבו גם על היחיד ועל גורלו של האדם העומד מול אלוהיו.