שמיטה

על פי התורה, השנה השביעית במחזור של חמישים שנה (יובל) היא שנת שמיטה, והיא כוללת לפי התורה שני סוגי שמיטה: שמיטה חקלאית – ושמיטת כספים. המילה שמיטה נגזרת מן הפועל לשמוט, ופירושה: ויתור, הפסקה.
שמיטה חקלאית: השבתת אדמת ארץ ישראל מכל עבודה חקלאית בשנה השביעית. שנה זו נקראת במקרא "שנת שמיטה" (דברים טו 9). מצוות שמיטה חלה רק על אדמות ארץ ישראל, ולפיכך נצטוו בני ישראל: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם – וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ…שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (ויקרא כה 1 – 5).

בשנת השמיטה מודגש השוויון החברתי: כל היבולים בשדה ובכרם הם הפקר, ועומדים לרשות כולם – "לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ", ובכלל זה – לרשות הבהמות ובעלי החיים: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (שם 6 – 7). גם בעל השדה או הכרם רשאי ליהנות מן היבול שהופקר – אך רק כאחד מן הנהנים, ובמידה מוגבלת. השמיטה החקלאית מפקיעה את בעלותו של האדם על אדמתו ועל יבולו, כעדות והמחשה לבעלותו של האֵל על רכושו של האדם וקניינו, בבחינת "לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד 1).

מטרה נוספת של השמיטה החקלאית – לשחרר את החקלאי מעבודת האדמה ומטרדות היום-יום כדי שיתפנה לעסוק בענייני הרוח. יש ברעיון השמיטה גם הבעת ביטחון בה', שימציא לחקלאי יבול די הצורך בשנה השישית כדי לאפשר לו להתקיים גם בשנה השביעית, שנת השמיטה, וגם בשנה שאחריה (השנה השמינית).¹ מצוות שמיטה נמנית עם המצוות התלויות בארץ, היינו – מצוות שמקיימים אותן רק בארץ ישראל, בקרקע שבבעלות יהודית. חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל שיבשו את מניין שנות השמיטה, ולכן, לפי רוב הדעות בהלכה, מכאן ואילך לא הייתה השמיטה החקלאית בבחינת מצווה מן התורה, אלא מצווה שהיא תקנת חכמים.²
עם חידוש ההתיישבות הציונית והחקלאית בארץ ישראל עלתה מחדש סוגיית השמיטה. כדי למנוע את קריסת ענף החקלאות ואת הנזק הכלכלי לחקלאים פסק בשעתו (תר"ע – 1910) הרב אברהם יצחק הכהן קוק כי מן הראוי להקל במצוות השמיטה באמצעות היתר מכירה: למכור את קרקעות הארץ לנוכרים למשך שנת השמיטה,³ כדי לאפשר לחקלאים היהודים בארץ להמשיך ולעבד בשנת השמיטה את אדמתם, שעברה – באופן זמני – לבעלותו של נוכרי.⁴ אנשים פרטיים שומרי מצוות שיש להם גינת נוי או גן ירק נוהגים לקיים את השמיטה ואינם מעבדים את גינתם בשנה השביעית. וכך מתאר הרב אהרן ליכטשנשטיין את בעיית השמיטה בימינו: "ישנם אמנם יישובים בודדים הנמנעים [בשנת השמיטה] מכל מלאכה, אך הם מצליחים בדיוק מפני שהם בודדים. כרגע אין באופק פתרון שיענה על דרישת היישוב כולו, ואין קרן שמיטה שתוכל לספק צורכי מדינה שלימה… כאן שורש הטרגדיה שצריך לבחור בין שני ערכים – האידיאל של 'ושבתה הארץ'  והדרישות הכלכליות של היישוב (שאף הן מהוות, במידה ניכרת, שיקול מוסרי לא פחות מאשר פרגמטי)" (אהרן ליכטנשטיין, הרהורי שמיטה, עלון שבות, גיליון 115, תשמ"ג – 1983, עמ' 7 – 8).

שמיטת כספים: לצד שמיטת האדמה קבעה התורה גם שמיטת כספים – ביטול כל החובות הכספיים שהצטברו במשך שבע השנים שקדמו לה: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדו… לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (דברים טו 2).

בתקופת המשנה נוכחו חכמים כי בגלל שמיטת הכספים נמנעים בעלי אמצעים מלהלוות לעניים, מחשש להפסד כספי. ולכן קבע הלל הזקן תקנה מיוחדת (פרוזבול),⁵ המאפשרת לגבות חובות כספיים גם אחרי שנת השמיטה. תקנה זו היא לטובת הלווה והמלווה כאחד: היא מונעת הפסד כספי מן המלווה ובכך מאפשרת לו להירתם ולסייע לנזקקים במתן הלוואה.