הצהרת בלפור

מבוא

הצהרת בלפור לא הייתה הכרזה חגיגית, כי אם הודעה רשמית במכתב קצר ששלח שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, לנשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה, הלורד ליונל רוטשילד.

המכתב התפרסם בתאריך י"ז במרחשוון תרע"ח (2.11.1917), ונאמר בו כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל." הצהרת בלפור באה בעקבות פעילות מדינית נמרצת של מנהיגים ציוניים, ובראשם ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב, וניסוחה התבסס על הצעה שהגישה ההנהגה הציונית לממשלת בריטניה – להכיר בארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה הציונית, אך היא כללה הכרה בשאיפות הלאומיות של היהודים בארץ ישראל, ולפיכך הייתה ההישג המדיני הראשון של התנועה הציונית "ונקודת שיא בפעילות המדינית העצמית של העם היהודי עד אז".¹

הרקע להצהרת בלפור

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החליטה התנועה הציונית באופן רשמי על עמדה ניטרלית, ואף העבירה את מרכז התנועה מברלין לקופנהגן.² אך כבר בשנת 1915 החלה קבוצה של מנהיגים ציוניים, ובהם ד"ר חיים ויצמן, נחום סוקולוב וזאב ז'בוטינסקי, לגייס תמיכה בבריטים נגד הטורקים, ששלטו בארץ ישראל.³

ויצמן חזה את נפילתה של האימפריה העות'מאנית ושאף "לצרף את הציונות, ובעצם את עם ישראל, אל בעלות הברית"⁴ – וזאת מתוך תקווה והנחה, כי בתום המלחמה תעבור ארץ ישראל לשליטת הבריטים, שיתמכו ברעיון הציוני.

ד"ר ויצמן, שחי ופעל באותה תקופה בבריטניה,⁵ הצליח ליצור קשרים עם מנהיגי בריטניה ולגייס את תמיכתם של חברי ממשלה בעלי השפעה, ובהם שר החוץ, הלורד ג'יימס בלפור, שצידדו בציונות גם על רקע דתי: הם האמינו כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר בתוקף צו הבורא" וראו בתמיכתם בציונות "זכות גדולה שהתגלגלה לידיהם".

להצהרת בלפור היו גם מניעים פוליטיים, ובכלל זה – שאיפתה של בריטניה להעמיק את אחיזתה בארץ ישראל.⁶ והיו להצהרה גם מתנגדים, ובהם השר לענייני הודו, אדווין מונטגיו, יהודי בעצמו, שנימק את התנגדותו לא על רקע הנושא הערבי, אלא מתוך חשש ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם – נאמנות לממשלות במדינות מגוריהם ולבית הלאומי בארץ ישראל.⁷

נוסח הצהרת בלפור

בחודש יולי 1917 הגישו הציונים לממשלת בריטניה הצעה להצהרה מדינית, שהתבססה על "העיקרון של הכרה בארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי ובזכותו של העם היהודי לבנות את חייו הלאומיים בארץ ישראל". אותם חברי ממשלה שנמנו עם מתנגדי המדיניות הפרו-ציונית לא הסכימו לנוסח הצהרה זה, ובסופו של דבר, ביום י"ז בחשוון תרע"ח (2.11.1917) אישרה ממשלת בריטניה נוסח מסויג ומתון יותר של ההצעה. בעצתו של חיים ויצמן, נשלחה ההצהרה כמכתב משר החוץ הבריטי, הלורד ג'יימס בלפור, אל הלורד ליונל רוטשילד. וזו לשון ההצהרה:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת."

הצהרת בלפור הייתה חלק מנוסח כתב המנדט שנמסר לממשלת בריטניה בשנת תר"פ – 1920 (ואושר בידי חבר הלאומים שנתיים אחר כך).

תגובת היהודים להצהרת בלפור

עם פרסום הצהרת בלפור "שטף את העולם היהודי גל גדול של אהדה והכרת תודה כלפי בריטניה".⁸ הפגנות פרו-בריטיות מלוות בחגיגות שמחה התקיימו במקומות רבים בארץ ישראל ובתפוצות. ההצהרה עוררה תקוות לחידוש החיים היהודיים על אדמת ארץ ישראל – בבחינת "אתחלתא דגאולה".

אך ברחבי התפוצות יהודים שלא נמנו עם תומכי הציונות לא השתתפו בשמחה מחשש שמא תביא הצהרת בלפור לפגיעה בזכויותיהם במדינות מושבם. בבריטניה, לדוגמה, פעל חוג מצומצם של יהודים בעלי מעמד, ובראשם חבר הפרלמנט, פיליפ מאגנוס; יהודים אלו הכריזו על כוונתם לצאת למלחמה בציונות ובתנועת התחייה היהודית.

תגובת הערבים להצהרת בלפור

מיד אחרי פרסומה של הצהרת בלפור החלו מנהיגים ציונים, ובראשם חיים ויצמן, בפעילות מדינית בקרב מנהיגים ערבים "בדרג הגבוה ביותר", במטרה להגיע אתם להסכם – מתוך הנחה כי המנהיגות הערבית "תהיה מעוניינת בתמיכה בין לאומית ובהון אותם יסכימו היהודים להעניק, אם לא יתנגדו הערבים להגירה ולהתיישבות יהודית בארץ ישראל".

ויצמן נפגש עם האמיר פייצל בן חוסיין, שנחשב למייצגה של הלאומיות הערבית, והם הגיעו להסכמה על שיתוף פעולה ציוני- ערבי בין שני עמים "בעלי קשרי דם עתיקים". פייצל התייחס בחיוב להצהרת בלפור, אך הוסיף להסכם פסקה בכתב ידו שקבעה כי ההסכם ימומש אם וכאשר תתגשמנה השאיפות הלאומיות הערביות "במלואן".

מאחר שתנאי זה לא התקיים – "נשאר ההסכם על הנייר והיה בבחינת אפיזודה חולפת". ערביי ארץ ישראל גילו "איבה בלתי מתפשרת" להצהרת בלפור. הם לא קיבלו את הסכם פייצל-ויצמן, ויום פרסום ההצהרה היה יום "מועד לפורענות" במהלך שנות שלטונו של המנדט הבריטי בארץ. ⁹

הצללים של הצהרת בלפור

ההישג הגדול של פרסום הצהרת בלפור והשלכותיה על קידום הרעיון הציוני כיסו על "הצללים שבהצהרה": ניסוחה המעורפל של ההצהרה העלה שאלות רבות, כגון – מהו אותו "בית לאומי" שנזכר בהצהרה – האם הכוונה למדינה ריבונית, לממשל עצמי או רק לאוטונומיה עדתית? מהי הגדרת השטח בארץ ישראל שעליו יקום "הבית הלאומי"? ומהם אותם מאמצים שלהם התחייבה ממשלת בריטניה בהצהרתה?

התנועה הציונית השיבה תשובות משלה לשאלות אלו ופירשה את המושג "בית לאומי" כשווה לחלוטין לשאיפתה "לכונן בארץ ישראל רוב דמוגראפי יהודי על בסיס של משק יהודי רחב ובניהול מדיני עצמי…"¹⁰ הקשיים בפירושה ובמימושה של ההצהרה, ובכלל זה התנגדותם של ערביי ארץ ישראל, הפכו את הצהרת בלפור בעיני הבריטים "למטרד מביך ומרגיז" – מרגע פרסומה.¹¹ חלק ניכר מן הפקידות הבריטית הבכירה בארץ התנגד למפעל הציוני ולהצהרת בלפור, וערב מלחמת העולם השנייה "נראה היה לציונים כי בריטניה פנתה עורף לציונות באופן מוחלט". ¹²

הצהרת בלפור בעברית

"לורד רוטשילד היקר,
בעונג רב הריני מוסר לך בשם ממשלת הוד מלכותו את הצהרת האהדה שלה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקבינט ואושרה על ידיו:
'ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת.'

אכיר לך טובה אם תביא הכרזה זו לידיעתה של ההסתדרות הציונית.

שלך בברכה,
ארתור ג'יימס בלפור"

העשרה - קישורים

נוסח הצהרת בלפור באנגלית, באתר