זהות יהודית ואמונה בשואה
המדיניות הנאצית גרמה למשבר זהות בקרב יהודי אירופה. רבים באו לכלל ייאוש, אך רבים אחרים חזרו לזהותם היהודית. עוצמתה של האמונה היהודית באה לביטוי גם במחנות, ורבים עשו את דרכם לתאי הגזים בשירת "אני מאמין".
בקרב יהודי מרכז אירופה בתחילת המאה ה-20 רווחה התפיסה כי בעידן החדש של קדמה תרבותית, השכלה ונאורות ייעלמו תופעות העבר של שנאת יהודים. המדיניות הנאצית האנטי-יהודית והתופעות האנטישמיות שנלוו אליה גרמו אפוא למשבר זהות ולזעזוע אמוני בקרב יהודים מכל הזרמים, ובהם גם בקרב אלו שלא הגדירו עצמם כיהודים.
בתקופת השואה העלו יהודים אורתודוקסים שאלות על ההשגחה האלוהית ועל משמעות המושג של עם בחירה. יהודים ליברלים תהו אם אכן ההיטמעות בחברה הכללית אפשרית ומציאותית; יהודים סוציאליסטים וקומוניסטים התאכזבו מיחסם של חבריהם לרעיון, שהפגינו הזדהות מועטה עם מצבם; ויהודים ציונים חששו שהרדיפות והרציחות יכשילו את מימוש התחייה הלאומית.
ברמה האישית, באו רבים לכלל ייאוש, ובגרמניה – ובמערב אירופה כולה – היו מקרים של התאבדות. אך היו גם רבים אחרים שבעקבות ההתרחשויות חזרו להתעניין ביהדות ובזהותם היהודית, ואף החלו לנהל אורח חיים דתי.1
במהלך תקופת השואה, בגטאות, במסתור וגם במחנות, השתדלו יהודים שומרי מצוות לשרוד, ובמציאות הבלתי אנושית שבה חיו פעלו בהתאם לכלל הנזכר בתורה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח 5): "לא ניתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן… ולא שימות בהן.2
יהודים השתדלו להתפלל בסתר, לציין בהיחבא את החגים ולהימנע מאכילת טריפות, ולא נטשו את אמונתם: "עומקה ועוצמתה של האמונה הדתית הפתיעו והפעימו לא אחת אסירים חדשים. רושם עז ביותר עשו תפילות מאולתרות… שנערכו בפינה של הצריף או בחשכת משאית הבקר הנעולה שבה הוחזרנו ממקום העבודה הרחוק, עייפים, רעבים וקפואים בבגדינו הקרועים והבלויים".3
יהודים רבים עשו את דרכם האחרונה לתאי הגזים כשבפיהם המנון האמונה היהודית – "אני מאמין" וקריאת "שמע ישראל".