אֲבִיבָה-לֹא

א.       

אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִּירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אֲבִיבָה-לֹא אֶקְרָאֵהוּ אֵינָחוֹת

וַאֲדַבְּרָה  בּוֹ יְשִׁירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִּׁירָה אֶלָּא לְפִי כְּאֵב

וְזֹאת הִיא תּוֹרָתוֹ אֵין לוֹ תּוֹרָה – מַלְאָכִים מְחַנְּקִים נְשִׁימָה וְחַיּוֹת

בּוֹעֲרוֹת עֵינַיִם, בָּאִינְטֶרְנֶט מִמַּעַל וּבַסְּפָרִים הַנִּקְבָּרִים, אֵין

לוֹ תּוֹרָה, רַק הָרֶגַע בְּעָצְמוֹת הֶחָלָל הוּא נוֹקֵב כְּסִכָּה בִּזְכוּכִית

וְהַלֵּב הֶחָדוּל וְקָרוּי הֶבֶל

מִשּׁוּם שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מָנִים שֶׁל עָשָׁן שֶׁבּוֹ

כְּנֶגֶד שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִנְיַן יְמוֹת.

 

ה.

וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֶצְטָרֵךְ לִחְיוֹת

אֶת מוֹתֵךְ, וְכַמָּה פָּשׁוּט יִהְיֶה לְנַסֵּחַ

אֶת זֶה. כְּמוֹ שֶׁאִמָּא

הִסְבִּירָה לַנְּכָדִים, לֹא נִרְאֶה

אֶת אֲבִיבָה עוֹד אַף פַּעַם. וְשָׁמַעְתִּי

אוֹתָהּ בּוֹכָה, לֹא הַקִּינָה

הַזֹּאת הַמְּנַהֶמֶת, רַק הַשֶּׁטֶף

שֶׁל מִי שֶׁכֹּוחוֹתָיו אָפְסוּ בַּלֶּהָבָה.

וְהֵם שָׁאֲלוּ תְּפוּסֵי תְּמִיהָה

אִם טִפַּסְתְּ לַכּוֹכָב, מָה

תַּעֲשִׂי אִם יִפֹּל, אִם תִּהְיִי רְעֵבָה.

וְהִיא הִנִּיחָה אוֹתָם בְּמִסְתּוֹר

הַקָּסָאם וּבָאָה יְפוּחָה אֶל

הַסָּלוֹן שָׁם יָשַׁבְתִּי

וּכְבָר אָמַרְתִּי

כַּמָּה פָּשׁוּט לִרְאוֹת אֶת זֶה

בַּחֲשֵׁכָה כְּמוֹ גַּחֶלֶת –

לְאַבֵּד יֶלֶד פֵּרוּשׁוֹ תָּמִיד לְאַבֵּד יֶלֶד.

טוּ.

 

הָבוּ לִי אֶת הַצּוּרוֹת הַמְּצֵרוֹת אֶת הַשָּׂפָה

וַאֲפָרְקָן אֵיבָר-אֵיבָר,

אֶעֱרֵן עַד הַיְּסוֹד, מַעֲלָלָן

אֶשְׁבֹּר אֶל סֶלַע,

שַׁרְמוּטוֹת אֲיֻמּוֹת אוֹמְרוֹת אֲבִיבָה מֵתָה.

אֲבָל הָיִיתִי גַּם

אֲנִי, דָּפְקָה עִבְרִית בְּתוֹךְ

גְּרוֹנִי, עָנִיתִי הֵן.

זֹאת זַיִן שֶׁל גָּמָל יֵשׁ לָהּ.

  

 מתוך: אביבה-לא, אור-יהודה: הוצאת דביר, 2009

כל הזכיות שמורות למחבר ולאקו"ם