דברי ימי ישראל

בשורת אנשי-המעלה אשר בחוג הזה היה רבי עקיבא בן יוסף בלי ספק בעל הכשרונות היותר גדול, היותר מקורי, והשפעתו היתה היותר גדולה. במשך ימי חייו המעטים ארג מקרב נפשו את החוטים לאריגת העתיד. תולדות נעוריו ומהלך למודו מכסים באפלה, והם מקשטים בעדיי הדמיון: בכל-זאת מפיצות האגדות האלה אור במדה מספקת להכיר את אפלת מוצאו. על-פי אגדה אחת היה גר, ועל-פי אגדה אחרת היה משרת בבית כלבא שבוע. האגדה מוסיפה, שבת הירושלמי העשיר הזה רחשה לו אהבה, אך התנתה עמו תנאי, שילך ללמוד תורה. לכן גמר בדעתו להכנס לבית-המדרש, בהיותו בן ארבעים שנה, ויחל ללמוד ראשית למודים: עד העת ההיא היה, לפי המספר, נבער מדעת. כל העת. שארך למודו, שמרה בת-העשיר לתלמיד העני את אהבתה באמונה, למרות רצון אביה, אשר גרשה בגלל זה מביתו, ויסגירה לחיי עני ולחץ. מכל השרטוטים האלה, המצירים בשרד הפיוט, יש להחזיק רק בזה, שרבי עקיבא היה "עם הארץ" עד בואו בשנים, כי הלא הוא בעצמו אמר אחרי-כן: כשהייתי עם הארץ, הייתי אומר: מי יתן לי תלמיד חכם, ואנשכנו כחמור. ושמועה אחת, שיש להאמין בה על-כל-פנים, מספרת, שאשתו היתה מוכרת את קוצות שערה, למען הספיק לו די מחיתו. את כל המכשולים, אשר היו מרכים את לב איש אחר, נצח טבעו החזק: הוא התגבר על כל המעצורים ועשה אותו למהלל באנשי החוג הזה.

רבי עקיבא ערך בהכרה גמורה שיטת-למוד מיוחדת לעצמה על יסוד עקרים ידועים, אשר מהם יוצאות המסקנות מאליהן, כי בכלל נוכל לחשבו למורה התורה באפן שיטתי היחידי. השיטה הזאת הביטה על חמר התורה שבעל-פה לא כעל אוצר קפוא, שאין לו היכלת להתגדל ולהתרבות, או, כמו לדעת רבי אליעזר, כעל ענין של זכרון בלבד, כי-אם חשבה, שהוא צריך להיות מטמון נצחי, אשר יכולים להוציא ממנו תמיד אוצרות חדשים, אם ישתמשו באפן הדרוש באמצעים הנכונים. כעקר ראשי בשיטתו הניח רבי עקיבא את ההנחה, כי דברי התורה, בפרט בחלקי הדינים, הם שונים לגמרי מדברי כל ספר אחר. לשון בני-אדם משתמשת מלבד במלים הנחוצות עוד במבטאים ידועים, בדברי מליצה, בכפל דברים, בקשוטים, בקצור, בצורה ידועה, שהיא כמעט מיתרה להבנת הענין, ויעודה היא רק לתפארת הלשון ולטוב הטעם. אולם בלשון התורה אין כל צורה, הכל הוא עצם: אין בה כל יתר, כל מלה יתרה, כל הברה. אין אף אות נוספת אחת: כל שנוי במבטא, כל מלת-חבור, כל תג מורה על יחס מיחד, בא לרמז, להראות על הוראה יותר עמקה. רבי עקיבא הוסיף אפוא על מדות הלל המון כללים למדרש ולהוצאת דבר מתוך דבר, והם היו כמו שרשים חדשים לתורה שבעל-פה. אם נמצאה מסקנה על-פי השמוש הנכון בכללים, אז יכלה המסקנה על-פי השיטה הזאת להיות ליסוד להוציא ממנה מסקנה חדשה וכן עד אין סוף. רבי עקיבא לא נסוג אחור מפני כל תוצאה בשיטתו זאת. האיש, שקדמו בדרך-דרש זו, נחום איש גמזו (נחמיה העמסוני), מצא למסכן דרש מלה אחת ("את") בפסוק "את ה' אלהיך תירא", מפני שממדרש זה יכולים לבוא לידי מסקנה, שיש לכבד עוד עצם אחר יחד עם האלהים, ובשעת השתערות הנצרות על אחדות האלהים לא היה דבר זה מקלי הערך. רבי נחמיה פרש בגלל הספקות האלה מדרך-דרש זו. אולם רבי עקיבא החזיק בלי כל חשש בדרש זה, ותרץ את הקשיה: גם בפסוק זה רצתה התורה לרמז, שחוב הוא לכבד יחד עם האלהים גם את תורתו (את תלמידי-החכמים).

רבי עקיבא סלל בשיטתו מסלה חדשה, פתח נקדות-השקפה חדשות: לתורה שבעל-פה, שעליה אמרו אחדים, שהיא הררים התלוים בשערה, ואין לה מעמד בכתוב, נתנה בזה יסוד מוסד מחלקות פסקו על-ידי זה במקצת. בני דורו של רבי עקיבא נפתעו מהחדשה הזאת, שאיננה בכל-זאת חדשה כלה, ולבותיהם התלהבו בה. הודו והכירו, שהתורה היתה משכחת או נעזבה, לולא בא רבי עקיבא ועשה לה אזנים. בהתלהבות מפלגת אמרו: דברים שלא נגלו, למשה, נגלו לרבי עקיבא".

כמו שהצדיק רבי עקיבא על-ידי באורים חדשים את התורה המסורה, והבטיח בזה את קיומה, כן שכלל גם את בנינה, ונתן לה סדר ומערכה. הוא הניח את היסוד לגמור את קבוץ החמר העשיר. את ההלכות למדו עד אז בלי קשר ובלי סדר, ולמען רכוש את כל החמר הרב ולשמרו, צריכים היו להיות שנים רבות בקרבת המורים, לשקוד על הלמוד בהתמדה גדולה ולזכור נאמנה את כל הפרטים. אולם רבי עקיבא הקל את למוד הדינים, בסדרו אותם לקבצות לפי שיטותיהם ובעזרו בזה לכח הזכרון. הוא ערך אותם לפי תכנם: הלכות שבת לבדן, הלכות אישות לבדן, הלכות ענשים לבדן ודיני ממונות לבדם. כה נחלק כל החמר לחלקים שוים, שכל אחד מהם נקרא בשם מסכת. בקרב כל חלק וחלק ערך את הדינים לפי המספרים, ונתן בזה ידים להקל על הזכרון.

דרך הלמוד החדש לגמרי של רבי עקיבא, שהצטין בתכנו על ידי עבוד החומר ובחיצוניותו על-ידי העריכה המסודרה, רכש לו לאט לאט, בכל ההתנגדות משני צדדים, את הכבוד היותר גדול, ושיטתו היתה המושלת בבתי-המדרש, ותגרש מפניה מעט מעט את אפן הלמוד, ששרר עד אז. שם המיסד מחדש את התורה שבעל-פה נתפרסם לתהלה עד מאד בכל קהלות-ישראל הקרובות והרחוקות. בני הנעורים, תאבי-התורה, אשר מצאו יותר טעם בהסברה חדה ובהשאוה משנון יבש של המסורה על-פי הזכרון, נקהלו אליו מכל עברים. האגדה מפליגה את מספר תלמידיו לאלפים. על-פי המספר בקר רבי עקיבא במסבת תלמידיו אלה, – מספרם היה רב על כל פנים, – את אשתו, אשר חיתה במצוקה גדולה. מחזה פגישתם צירה אגדה אחת בצבעים בהירים, מכל הסביבה נאסף קהל רב לראות את פני המורה המהלל, ביניהם היתה גם אשתו, הלבושה בגדי עניים. כאשר ראתה אותו, שמה לה ידים בחפזה בין ההמון, וקרבה אל אהוב-נעוריה, לתפוש את ברכו. התלמידים חפצו כבר להדוף את האשה המתרפקת, והנה רבם קורא להם: "הניחו לה, כי שלי ושלכם שלה הוא". מהעת ההיא והלאה חיו רבי עקיבא ואשתו בעשר. אשתו, אשר עניותה היתה לפי המספר כה גדול, עד כי לא היה לה רק תבן למשכב. הוא גם התגאה באשתו, שסבלה יסורים כה גדולים. הוא היה אומר: איזהו עשיר, מי שיש לו אשה כשרה.

מושבו הקבוע של רבי עקיבא היה בבני-ברק, ששם היה בית-מדרשו. אולם בתור חבר הסנהדרין היה בא לפעמים קרובות ליבנה, ורק לפעמים רחוקות היו  מקבלים החלטות בלעדיו. כאשר נחסר מקומו במועצה בשעת מדרש הלכה אחת, לא יכלו לברר את השאלה הנדונה: אז אמרו: "תורה מבחוץ".

התהלה והכבוד, שחלקו לו מכל עברים, לא הביאוהו כלל לידי גאוה, המלוה לא לפעמים רחוקות את התהלה: כמו אז כן עתה התנהג בענוה עם רבותיו וחבריו הקודמים.

*מתוך: צבי גרץ, דברי ימי ישראל, כרך שלישי, תירגם ש"א קמנצקי, תל-אביב: הוצאת יזרעאל, תשי"ג.