הבא לתקן – יתחיל בו עצמו
"תורת החסידות…רואה את שורש הבעיות של החיים החיצוניים
בבעיותיהם של החיים הפנימיים,
אלא שנבדלת היא [מן התפיסות הרווחות] בשני דברים של עיקר,
שאחד מהם הוא מתחום הדעות, ואחד – מתחום המעשה…
ההבדל שבדעות הוא,
שאין תורת החסידות יוצאת לבדוק סבכי נפש נפרדים לעצמם,
אלא מכוונת את פעולתה לאדם כולו…
שהבא לעמוד על יסודות חלקיים ותהליכים חלקיים של השלם
אינו יכול לעמוד על השלמות…
וההבדל המעשי הוא בכך, שאין החסידות דנה את האדם כנושא לבדיקה,
אלא היא קוראה לו "שיתקן את עצמו".
קודם כול חייב האדם להכיר בעצמו ש… הסכסוך שבינו לבין חברו
אינו אלא תולדות של… הסכסוך שבנפשו שלו.
ומשהגיע להכרה זו, ישתדל להתגבר על הסכסוך שבתוך עצמו,
ומעתה יהיה לאדם אחר, מפויס בתוך עצמו כשיצא אל עמיתיו,
והיחסים שבינו לבינם אף הם יהיו אחרים, חדשים.
ברי שבדרך הטבע האדם מבקש להשתמט ממפנה מכריע זה
הפוגע ביחסו הרגיל אל העולם.
ועל הקול הקורא אליו, אם מחוצה לו ואם מתוך נפשו פנימה, הוא משיב,
שכל סכסוך יש בו שני צדדים, ואם הוא נתבע שישוב מסכסוכו עם זולתו
וירד לתוך הסכסוך הפנימי שבנפש עצמו, צריך לתבוע כך גם את בעל דברו…
דווקא כאן מסתתרת הטעות היסודית שתורת החסידות באה לסלק אותה:
העיקר הוא שהבא לתקן יתחיל בו בעצמו…
וכך לימד רבי בונם מפשיסחה: "חכמינו אמרו: בקש את השלום ממקומך".
אי אתה יכול לבקש את השלום בשום מקום אלא בתוך עצמך, עד שתמצאנו שם.
ובתהלים (לח 4) נאמר: "אֵיןשָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי".
רק אם מצא אדם את השלום בתוך עצמו,
הריהו יכול לבקשו בכל העולם כולו…"
מרדכי מ' בובר, דרכו של אדם עלפי תורת החסידות, מוסד ביאליק, תשמ"א – 1981, עמ' 29 – 32.