המשוגע
כולם חושבים שאני משוגע, אבל אני לא משוגע. זה מה שאומר כל מי שחסר לו בורג בראש, אבל הראש שלי בריא. הלוואי שהיה חולה. רק הלב שלי חולה, אבל נגד זה אין מה לעשות. יש לי רגליים עקומות, כפי שאתה רואה, וגבנת, הגובה שלי – מטר וחמישים. ילדים פוחדים מהפרצוף שלי, אבל הילדים שלי היו ילדים טובים ובכל בוקר ובכל ערב נשקו אותי בשתי הלחיים ואמרו: "בוקר־טוב, אבא, לילה-טוב, אבא."
שמעת פעם, דוקטור, שלאנשים כל־כך מכוערים נולדים ילדים יפים? שמעת? הילדות שלי היו יפהפיות והיה להן שיער בהיר, – משי טהור! -ורגליים ישרות, שמנמנות, כמו נקניקיות. גם אני וגם אשתי. שהיתה אשה טובה, היינו אומרים: אלוהים הטוב והמטיב נתן לילדות את מה שאין לנו… הן היו שלוש, רק ילדות. הגדולה היתה בת שבע, הקטנה – בת שלוש.
אני מנקה רחובות. טאטאתי רחובות, היה מה לטאטא, פרנסה קשה, דוקטור, לנשום את כל הסרחון הזה. אחר־כך לא יכולתי להוריד מעצמי בבית־המרחץ את הלכלוך. בבית־המרחץ הזה. הבת הגדולה כבר הלכה לבית־הספר והתעודה שהביאה היתה כולה טוב־מאודים, מלמעלה עד למטה. בבית־הספר אמרו לה לפעמים: אבא שלך זבלן, אבל היא… לב זהב… איזו ילדה… נו, דוקטור: אפשר להבין? אי־אפשר.
אחר־כך ניקיתי רחובות בגטו, אבל זה כבר היה בלוף. מי שם־לב לאשפה? היה לי מטאטא ועם המטאטא הזה הסתובבתי. הילדים היו רעבים ואני, ככה, הסתובבתי, אז לפעמים הייתי מוצא משהו. אדוני יודע… לפעמים מישהו נתן משהו.
הקטנות לא הבינו, אבל הגדולה… הו, הו… ילדה זהב, כל יום בבוקר, בוקר־טוב ובערב, לילה־טוב. אני הייתי אומר לה: ליל־מנוחה… ליל־מנוחה…
בזמן ה'אקציה' הראשונה אמרו שיקחו אותי, כי לקחו בעלי־מום ולי יש גבנת ואני גמד. הסתתרתי על הגג.
אדוני הדוקטור! בזמן ה'אקציה' השניה ברחנו ליער, בזמן השלישית הייתי ברחוב עם המטאטא ביד, כי את העבודה הייתי מתחיל בחמש בבוקר ו'האקציה' התחילה בחמש וחצי. הדוקטור מכיר את המטאטאים האלה? ארוכים, סבוכים, מענפי ערבה. ואני, מה הגובה שלי? מטר וחמשים.
כשהמשאיות הגיעו לכיכר שלפני בית־המרחץ, התיישבתי עם ברכיים כפופות בפינה שבין שני בתים והמטאטא הסתיר אותי. אף אחד, לא ה־אס.אס. ולא האורדנונגס־דינסט בגלל שעמד שם מטאטא, אף אחד לא חשב שנמצא שם בן־אדם. רעדתי כל־כך שגם המטאטא התנענע. שמעתי הכול, כי קודם היו סוגרים אותם בבית־המרחץ ורק אחר־כך מעמיסים על המשאיות. אמרתי בלבי: כה יתן אלוהים, כה יתן אלוהים, ובעצמי לא ידעתי מה האלוהים הזה צריך לתת. ואם הוא בכלל קיים האלוהים הזה? מאיפה לי לדעת… אתה יודע דוקטור… מישהו רץ, ברח והסיט בידו את המטאטא. הוא נפל ואם מישהו היה מסתכל עכשיו, בכיוון הפינה, זה היה הסוף שלי. פחדתי להרים אותו בגלל שאז כבר הובילו אותם אל המשאיות. אדוני הדוקטור! במשאית הראשונה עמדו הילדות שלי, השלוש… ראיתי שהגדולה יודעת מה קורה, אבל שתי הקטנות בוכות בכי רגיל. פתאום הפסיקו לבכות והכי צעירה – בת השלוש! – קראה! אבא, אבא, בוא אלינו! הן ראו. רק הן גילו אותי בפינה הזאת. רק העיניים שלהן. אדוני הדוקטור-אז מה? מה קרה בהמשך? אני, האבא… יצאתי, רצתי אליהן וביחד… כן? אבל אני שמתי אצבע על הפה, נשכתי את האצבע מרוב פחד ונענעתי בראשי שאסור לקרוא לי, שיהיו בשקט, שא!
שתי הקטנות קראו עוד פעם אחת, אבל ההיא, הבת הבכורה שלי, סתמה להן את הפה בכף היד שלה. אחר־כך כבר היו שקטות…
ועכשיו, דוקטור, אני מבקש ממך אישור שאני לא משוגע, כי בלי אישור יפטרו אותי מהעבודה ויאשפזו בבית־חולים.
או אולי, תיתן לי איזו תרופה, דוקטור, שלא אהיה מוכרח עוד להסתתר ולצעוק: אני בא! אני בא!… מפני שהן, בין כך ובין כך, כבר לא שומעות את זה.
מתוך: אידה פינק, כל הסיפורים, תרגום מפולנית דוד ויינפלד, ספריה לעם, 2004.
© כל הזכויות שמורות להוצאת ספרים עם עובד תל-אביב