הקפות ליל שמחת תורה

"אילו הייתי גיתה – חייכם שלא הייתי כותב בספר את פרשת ייסוריו של ורתר הצעיר. תחת זאת הייתי בא לספר את ייסורי נפשו של בחור יהודי עני, אשר אהב אהבה עזה כמוות את בת אחד החזנים בעירו. או אילו הייתי [היינריך] היינה – בי נשבעתי אם הייתי שר בשירים על יפעת לילות פלורנץ (=פירנצה). תחת זאת הייתי שר על קסם ליל שמחת תורה בערי ישראל, כשיהודים עוברים בהקפות, ונשים צעירות ועלמות יפות מתאספות בהמון לבית הכנסת, באות ומתערבות (=מתערבבות) עם הגברים – בליל שמחת תורה הרי זה מותר…
כשעה או כשעתיים קודם ההקפות מתכנסים… לבית הכנסת ילדים וילדות, מטפסים ועולים על הספסלים וממלאים את חלל הבית שאון וצהלה. הדגלים אשר בידיהם מנפנפים, התפוחים אשר בראש הדגלים מאדימים, הנרות דולקים, ולחיי הילדים מאדימות אף הן כתפוחים, ועיני הילדים דולקות אף הן כנרות. הנערים הגדולים… מטיילים עדיין בחוץ, בחצר בית הכנסת. האוויר עדיין נוח וצח, השמים זרועים כוכבים, בחלל העולם רוח יום טוב מורגשת. אפילו הדממה מסביב דממת יום טוב היא… ואם תעבור ברחובה של עיר עגלת איכר קטנה ותעלה מאחוריה עמודי אבק מתאבך, ואם תחלוף עגלת דואר מהירה, מקשקשת במצילותיה… מי ישגיח ומי ישים לב לזה? האבק ישוב וישקע במקומו, קול המצילות יגווע ויאבד במרחק – והלילה יישאר בקדושתו… כי ליל חג הוא, ליל שמחת תורה בעולמו של הקדוש ברוך הוא. חתול שחור נחפז ורץ בפסיעותיו הרכות והמחליקות, חולף על פני חצר בית הכנסת… כלב נענה מן המרחק… בקול נביחה ארוכה והומייה, ומשתתק. אך קדושת הלילה לא תחדל אף רגע, כי גדול ונשגב הלילה לעם אשר בחר בו אלוהים – ליל שמחת תורה הוא!…"

מתוך: כל כתבי שלום עליכם, כרך ראשון – חיי אדם, תרגם לעברית: י"ד ברקוביץ, הוצאת דביר, מהדורת ידיעות אחרונות, עמ' שצב-שצג, תשט"ז – 1957.
© כל הזכויות שמורות למתרגם ולאקו"ם. http://www.acum.co.il