זה עם הפנים אלינו
זה עם הפנים אלינו
זה הדוד שלי, לא ממש במרכז, קצת ימינה, עם הכתפיים המכונסות כלפי החזה והמותניים השמנמנים, זה עם הגב למצלמה: הגב העיקרי, העטוי לבן, המדבר.
הגבים האחרים שם, הם לא מדברים: הם תפוסים בתוך שגרת העשייה של הגוף, שגרה שכופה על הגופות האלה מין אלם, שמצדיקה את הפניית גבם לעומתנו, רכינתם או צעידתם הנמרצת לעבר סלי הפלסטיק שרובצים ביניהם, מלאים דגים וסרחון דגים.
מחוות הגוף האלה, אם הן רוצות להגיד משהו, אם הן נעשות לכבוד מישהו, אם הן נוקטות יחס כלפי איזה דבר, לכבוד הדוד שלי הן נעשות, הדוד שלי שעומד שם, דומה בעצמו לכן יציב של מצלמה, כן של מצלמה שמצלמה מאחוריו.
במקרה תופסים אותם ככה, את הגבים האלה, האנשים האלה. המקריות הזו, בקלות עשויה היתה להזיז את המערך של הגופות, לטרוף אותו לפנינו: זה שרוכן עשוי היה להיות ההוא שעומד סמוך לסל, זה עם החזה החשוף, השחור, יכול להיות דבר אחר לגמרי, צל למשל, צל הוא היה יכול להיות אילו זז מעט הצדה, מחוץ לפריים, מוטל לפנים, על אבני המרצפת החלקות. המקריות הזו מוחקת להם את הפרצוף, לאנשים האלה, מתיכה אותם למקשה אחת, לריבוי שכל רצונותיו המפוזרים התלפפו לרצון אחד, להתכוונות אחת: התכוונות כלפי האדנות שצופה בהם, האדנות של הדוד שלי שעומד שם בזרועות משולבות, אדנות שיש לה עיניים, שיש לה בטלה של שמחת התבוננות, שיש לה התבוננות.
הלאה מהם, מעט שמאלה, יש ריק של חפצים גדולים וחלל הנפער באמצעם, התצלום נפער פתאום מדייריו להוציא שלושה, בקצה הרחבה, שהשתרבבו לשם. ארון עשוי עץ עם דלתות זכוכית שריבועי עץ קבועים בהן, תקוע שם מימין, קצת משונה ולא שייך: אוויר של בית, של חלל אפלולי מוגן, מביא אתו הרהיט הזה לרחבת הבטון שעליה הוא ניצב, תזכורת של ביתיות שעושה את הבית עצמו, הביתיות עצמה, למגוחכת ותפלה, ולא, נגיד, את הרחבה הריקה לביתית.
הרחבה המקורה, המרוצפת אריחי בטון גדולים, מוצפת כולה מים, מה-זה מוצפת. האור נשבר עליה, על הרחבה עם המים העומדים, המעופשים, שיוצאים קילוחים-קילוחים מסלי הפלסטיק ומציפים את הרחבה הריקה. יש מעין השתקפות חדה, יהלומית, מעל לרחבה המוצפת, בוהק, עננה של בוהק שנחה על השלולית הגדולה ומשווה לה מראית חלקה, נוצצת, משווה לכל זה – להתרחשות האנושית הסמוכה – משהו שלא ייאמן.
זה המקום שבו נפתח התצלום: בדיוק המקום שבו החוט החלש, העובר בין הממש והלא ממש, מרצד לרגע, מגלה את עצמו, המקום שבו מודיע התצלום לא רק על היותו ראיה למציאות, אלא גם על אפשרויותיו.
רק כך אני יכלה לראות, לשתול את עצמי שם ממרחק השנים, בתוך הרחבה המוצפת, מדדה על מגפי החורף עם העקבים הגבוהים, מחווה קידות עיוורות של גוף שלישי לעבר עצמי, ולא בתור תחבולה, רק כאות של הסכמה מסוימת כלפי האפשרי, קיומי האפשרי, המסופק, הזהות המפוקפקת של היחוס המשפחתי: זאת האחיינית, אחייניתו של מסיה סיקוראל שהגיעה אליו מתל-אביב דרך פריס.
אני רואה אותה מדדה על הרחבה, אני רואה ארבעה מדדים בשורה עורפית על הרחבה הרקובה, המוצפת: הלאה, קדימה חברים, לעבר מדרגות הבטון שבקצה הרחבה, מדרגות הבטון הרטובות המוליכות למשרד, המשרד, חדר המשרד של מסיה סיקוראל, הדוד שלי.
ראשון, הנווט, צועד מסיה רישאר, מזכירו ויד ימינו של מסיה סיקוראל: הוא קצר רואי, עגול ולבוש בטעם רע, דווקא משום שניכר בו שהתכוון לדבר אחר לגמרי.
שלוש שעות קודם לטש אלי את עיניו המעומעמות מאחורי המשקפיים העבים, בנמל התעופה של דואלה, בשולי המסדרון של נמל התעופה, אחד מהם: איזה שני קילומטרים של מסדרונות אפורים-אפרוריים יש שם, חסרי חלונות, חנוקים בריחות חמצמצים של זיעה, פסולת וחריוני תרנגולים, עשרות תרנגולים ותרנגולות הנישאים להם בידי ההמונים, נתונים בכלובי במבוק.
Vous etes la niece[את האחיינית], קובע רישאר במבטו הרך, המתוק-מתוק, כתום ורך כמו תוכם של פירות המנגו הבשלים שהוא ממליץ לי עליהם ללא שהיות: מדמואזל אוהבת מנגו? הוא מתעניין בדאגה. אחר כך, בקצה התור של ביקורת הדרכונים שבסופו ניצב פקיד שקדני, פורש לפני רישאר את תלאותיו של מסיה סיקוראל: מסיה סיקוראל, מתברר, אוהב מנגו יותר מכל דבר אחר בעולם. במקום שני הוא הכי אוהב מנגו. במקום ראשון, תמיד תמיד: שוקולד ורק שוקולד. בכל פעם שמסיה סיקוראל אוכל מנגו, הוא מתכסה במין תפרחת אדומה על הזרועות והפנים, מין אלרגיה. מסיה סיקוראל אלרגי למנגו ובכל זאת ממשיך לאכול למרות הפצרותיו של רישאר. זה עושה לך לא טוב מסיה, מזהיר רישאר, אבל מסיה סיקוראל אומר: חיים רק פעם אחת ידידי היקר. כזה עקשן הוא, מדמואזל. בינתיים, אגב דיבור, משטיח רישאר שטרות כסף בין אצבעותיו ותוחב אל בין דפי דרכוני הישראלי. זה, מדמואזל, בשביל לשמן את המעברים, מסביר רישאר, ונזקק לשם כך לדימוי מתחום הטכנולוגיה: כל גלגלת צריכה שימון, אחרת הכל נתקע או עושה רעש לא נעים, לא מזיק אבל לא נעים. תחזוקה נאותה של מכונה מצריכה טיפול, וטיפול הוא גם שימון, ובפרקי זמן קצובים.
אני בוחנת את פניו הגדולות עם אמרת הקפלים המקיפה אותן סביב-סביב: רצינות גדולה נשקפת מהן, רצינות, חומרה ותוגה של מאמץ.
מאווררים גדולים חגים מעלינו, דומים למטוסים שהדמימו את מנועיהם, משמיעים כנראה בכל זאת את הרחשים שלהם, רחשי מאווררים חדגוניים, שבתוך בית, בחדר של בית, כששרועים על איזו ספה למולם, הם דווקא מרגיעים, עושים אותו הדבר כל הזמן ובאותו סדר בדיוק, אבל כאן, במהומת האלוהים, הם בני לויה מחוקים, לא נחשבים, לבלגן של התור, ואיזה תור! ארוך-ארוך הוא נמתח לפנינו התור, עם הילדים, העופות, הצווחות, הצרורות האלה שאין להם ראש ורגליים, והאוויר שלא זז, לא זז בכלל, מפיל את עצמו על שני הסוודרים שלי הסרוגים ביד, 100% צמר נקי, כפות הרגליים הנפוחות בתוך המגפיים והמיית שיחתו של רישאר, שעבר לעניין אחר – אחד-אחד הוא מוציא להם את הנשמה לעניינים שלו.
"סדרי המנהל התקין" (הפקיד ממשש בחריצות את דפי הדרכון של הנערה סילבי, זאת שישבה לצדי במטוס בחליפת שלושה חלקים בוורוד-סוכרייה ויבבה חצי דרך: יבבות חנוקות, של כלב שהשאירו אותו סגור זמן רב כל כך, שהוא מוותר על המחאה, מייבב בשביל היבבה עצמה, בשביל הייאוש).
"בישראל זה לא ככה" (שומרי ראש כבדים, שחורים, חמושים, מגיחים מימין, מחלצים מישהו מהתור, איזו אישיות חשובה בחליפה בהירה).
"יש הגונים פה ושם, אבל הרוב מושחתים, מבינים רק שפה של כסף או כוח" (ראש צהוב מתולתל משתרבב מעברו השני של דוכן בדיקת הדרכונים ואחריו מתנפנפת לעבר ההמון כף יד ענודה טבעות).
"Tiens, c'est l' Afrique, Mademoiselle"[זאת אפריקה, עלמתי], (במבטא המשונה שלו מניח רישאר סגול מודגש מתחת לד' של מדמואזל, מה שמאריך את היגוי התואר בפיו ומעניק לו הדרת כבוד, או אירוניה של הדרת כבוד, השד יודע אצלו).
חמש-עשרה שנה בקירוב עובד רישאר עם הדוד סיקוראל: בתחילה שימש פקיד זוטר ואחר כך נעשה מזכירו האישי, ידידו ויד ימינו, מי שמוציא אותו מצרות ומכניס אותו לאחרות וחוזר חלילה. ככה זה אצלם. הדוד שלי, מספרת מארי-אנז' סיקוראל, דודתי הברטונית, הדוד שלי עשה ממנו בן-אדם, עשה ממנו מה שהוא. כלום הוא לא ידע לפני שפגש את את הדוד שלי. לכתוב הוא דווקא ידע. לכתוב ולקרוא ידע אפילו יותר טוב מהדוד שלי, שהוא כמעט אנאלפבית: ארבע שפות הוא יודע ואף לא אחת על בוריה. ארבעים שנה באפריקה ואיש לא ראה מכתב בכתב ידו. רישאר כותב בשבילו, דודתי מארי-אנז' כותבת בשבילו.
הדוד סיקוראל מעדיף את רישאר, שכותב בדיוק מה שאומרים לו, כולל השגיאות, על פני ה"מאדאם", דודתי סיקוראל, היא משנה לו את מה שהוא רוצה להגיד, יוצקת את תבניות הגבס של שגרות הניסוח שלה על התחביר הפרוע שלו. הוא רב אתה על זה, בין השאר על זה. כל מכתב נגמר שם בפיצוץ. אז תכתוב בעצמך, אומרת דודתי סיקוראל בארשת של עלבון מעושה המחפה על רווחתה הגדולה: מה אתה רוצה ממני? תכתוב בעצמך למשפחה שלך, אומרת דודתי ופורשת לחדרה, גוררת אחריה את גלימת הבית הארוכה על פני הרצפה. בסוף היא תמיד פורשת לחדרה, למערכת החדרים שלה שבקצה הבית, והוא נשאר, אוכל את עצמו מול הניירות, כותב כמה משפטים בכתב יד עקום, מוחק ומשרבט בשולי הדפים את האיור היחיד שהוא יודע: קווים אנכיים, קווים אופקיים, מטר של קווקווים אלכסוניים מלמעלה, ובתוך המשבצות הלא אחידות שביניהם, אותיות S מפותלות, מזכירות דוגמאות של פרזול.
הוא משגר תצלומים, סתם כך, תצלום אחד כל כמה חודשים, בלי תאריך, בלי מלה או שתיים, כלום. "אנאלפבית זה, "אומרת אמי בעיניים לחות וראש מתנודד מצד לצד, כביכול בחוסר אמון כלפי הקביעה הזו, אבל לא באמת, רק מחשד בלבה שלה, ש"נשבר לחתיכות" מגעגועים אליו.
אני גדלה על התצלומים האלה. סבתא שלי, נונה פורטונה, מגדלת אותי. היא לא רואה כלום. אני שמה לה חמש אצבעות מול העיניים ואומרת: כמה זה נונה, תגידי? היא לא רוצה להגיד, היא מסבירה לי מה יש בתצלומים: זה הדוד שלך, ז'אקו. הוא עשיר גדול באפריקה. כל הנמל שלו. כאן רואים את האניות שלו בים, חמש אניות יש לו, כל אחת צרה: הולכות, רק שעכשיו אין לו שיניים. את כל השיניים הוא איבד הדוד שלך מרוב ממתקים. מרוב שהוא לא שם לב לעצמו, כמו כל המשפחה. מוזנחים כולם.
מוזנחים, היא אומרת בצרפתית, בבוז, בפישוק נוקשה של השפתיים ובהדגשה, כמו בזמן שהיא מלמדת אותי לבטא את העיצורים: A,E,I,O,U, תגידי עוד פעם, סת אל-בנאת: A,E,I,O,U .
סת אל-בנאת היא קוראת לי: גבירת הבנות. תפסיקי, maman, תפסיקי לנפח את הילדה כל הזמן, גוערת אמא, אבל היא לא מפסיקה, היא לא מפסיקה: תגידי לו, סת אל-בנאת, תגידי לדוד שלך שהפרצוף שלו על הלב שלי כל הזמן, תגידי? היא מבקשת ערב נסיעתי.
– אני אגיד, אני אגיד.
– תגידי לו שהלב שלי עליו, כל המחשבות.
– בסדר.
– תגידי לו שהוא, כשכואב לו משהו, אני אומרת איי! את מבינה?
המבט הריק שלה תועה אחרי עד למונית: אני רואה אותה שם, בלתי מסונוורת מהאור של שתים-עשרה בצהריים, עומדת בקצה השביל, מעשנת בלי להכניס לריאות. נוצות, עלים כמושים ואבק תפרחת נושרים לה על מקלעת השער הבהירה שלה מהעץ הסמוך והיא לא שמה לב, מצטלבת: חניכה מצטיינת בסט. אן, בית-הספר הקתולי לבנות בקאהיר.
בכל זאת, שתי חנוכיות מעופרת יצוקה מצופה זהב תקעה לי בתיק הנסיעות לכבוד הדוד ובני ביתו, Souvenir" קטן "maman [מזכרת מאמא]. מסיה רישאר מחלץ את התיק מידי ומחוויר לרגע, לחייו הכהות עוטות גוון אפרפר שכמוהו כהחוורה: זה כבד, מדמואזל, הוא מתרשם.
הביל מחוץ לבית-הנתיבות, הביל, מעונן ושקט: האדמה מעבר לכביש הצר שעליו חונות הלימוזינות והמוניות שרופה, שחורה, נושאת עליה במרחק מה משם תבלולים משונים, מעין בקתות, אלתורים של בתים שכלונסאות ודיקטים מזדקרים מהם, ובצד חביות ענק חומות, חרוכות, מעלות עשן. הכל כמו איזה פצע ישן: האדמה הזאת, השרופה והקיפחת, הנסיונות העילגים של עירוניות עלובה, מפוקפקת. הלב שלי נופל.
*La niece, אומר קול זר, נשי, סמוך מאוד, ודלתות מבריקות של לינקולן בנטלי שחורה נפתחות, משחררות החוצה אוויר צונן ומבושם של מזגנים. דודתי סיקוראל מנקרת את לחיי ראשונה: לקח לכם הרבה זמן שם בפנים, היא מתלוננת, משיבה רוח על פניה בנייר הדק שעליו רשומים פרטי הטיסה. רישאר מיישר את עניבתו, מכחכח ועורך את עצמו לקראת נאומו הקטן: Vous savez, madame, que… [את יודעת, גברתי, ש…] אבל היא, אין לה כוח אליו: חם, חם היום, ממלמלת דודתי סיקוראל בפיזור נפש, דוחפת אותי קלות לעבר הבחור במשקפיים הכהים שנשען על פגוש המכונית, מתבונן. זה הבן הדוד שלך, ארואן. ארואן מקפיץ על אצבעו צרור מפתחות ומושיט את לחיו החלקה, מלאה בהרות שמש: שעתיים ועשרים שלוש דקות בדיוק, הוא אומר. אנחנו מתיישבים: רישאר ואני מאחור, דודתי מלפנים ולצדה הנהג, ארואן. מה עשרים ושלוש דקות, שואלת דודתי, מפדרת את חוטמה מול המראה. שעתיים ועשרים ושלוש דקות, מתקן ארואן ומתניע: זה הזמן שלקח להם לצאת. רישאר מנסה שוב:
Vous savez, monsieur, que…[אתה יודע, אדוני, ש…] ונשמט מיד אחורה, אל גב המושב, לופת את הידית הקבועה מלמעלה. בן דודי ארואן שוקד על ההגה שלו, לוחץ בכוח על דוושת הבנזין, מגלח את הכבישים המלאים מהמורות, דוכנים נייחים, או כאלה שנגררים מאחורי תלת קטנוע או בהמה כלשהי, וילדים, עשרות ילדים שחורים שנדחקים ביניהם, נתלים עליהם או קופצים בלי חשבון, במין עליצות, אל בין גלגלי המכוניות.
זה הרחוב הראשי של דואלה, מסבירה דודתי סיקוראל בקול חדגוני ובעיניים עצומות – אני יודעת על פי הראש השמוט לאחור והממחטה המבושמת שמונחת על מצחה, עד קו העיניים – בשעה הזאת זה קטסטרופה כאן, קטסטרופה. את עוד תראי כמה זמן יקח לנו להגיע לנמל, לדוד שלך.
אל תגזימי, maman, מוחה ארואן. תמיד את מגזימה. אל תפחידי סתם. אני מגזימה? נעלבת מאדאם סיקוראל: אני לא מגזימה, אני מציאותית, אישי הצעיר, לא כמו אחדים מאתנו.
את עוד פעם מתחילה עם הדברים האלה, maman, הוא מתעצבן, מצית סיגרייה ומטלטל את זרועותיו ביאוש, מרפה מההגה עד שהמכונית מחליקה הצדה.
רונית מטלון, זה עם הפנים אלינו, 2010, עמ' 7-17 © כל הזכויות שמורות למשכל, ידיעות ספרים, תל אביב.